מנהיג שחושב שהוא מעל לעם מאבד את מנהיגותו - סרוגים

מנהיג שחושב שהוא מעל לעם מאבד את מנהיגותו

ברגע והמנהיג מרגיש, חושב או עושה בכוון שיש בו משהו של "מעל לעם" ולא נמצא בתנועת נפשו "בתוך העם"! באותו רגע הוא הפסיד את מנהיגותו

author-image
מנהיג שחושב שהוא מעל לעם מאבד את מנהיגותו
  (צילום: שאטרסטוק)

ננסה לגעת בשתי נקודות שעולות בפרשיות "ביצוע המשכן." (ויקהל ופקודי)

  1. בין משה לבצלאל.
  2. " והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחושן".

בין משה לבצלאל

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת.  (שמות לה, ל–לא)

וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.  (שם לח, כב)

ננסה מעט להעמיק בדברי חז"ל בגמרא בברכות (נה ע"א), המצביעים על היחס בין משה לבצלאל:

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן, ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית, ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה – להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת!

השאלות עולות מאליהן: מדוע ציווה משה לבנות קודם כלים ואחר כך משכן? הרי מבחינה מעשית – קודם בונים בית ואחר כך מכניסים אליו את התנור; ומבחינה 'אמונית' – מדוע שינה משה מציוויו של ה'?

על פי דברי הרמב"ן בפרשת תרומה, נוכל להבין את סיבת השינוי של משה מציוויו של ה': "והנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר 'ונועדתי לך שם, ודברתי איתך מעל הכפורת'". על כן הקדים הארון והכפורת בכאן, כי הוא מוקדם במעלה […] אבל משה הקדים בפרשת ויקהל את המשכן את אוהלו ואת מכסהו, וכן עשה בצלאל, לפי שהוא הראוי לקדם במעשה" (רמב"ן על שמות כה, ב). הרמב"ן מלמד אותנו מהי תכלית המשכן, מה המטרה שלו ולמה הוא נועד – "ונועדתי לך שם, ודיברתי אתך". משה רבנו מתמקד בתכלית זו: משה הוא איש האלוקים, הרואה באספקלריא המאירה והשכינה מדברת מגרונו. המהר"ל מסביר שמשה היה מגמגם כיוון שלא היה יכול להוריד את דבריו לחיים המציאותיים. מידתו של משה היא "פה אל פה אדבר בו […] ותמונת ה' יביט". אין מידתו בחינת 'צל', אלא 'באור פניך יהלכון'. משה הוא המצווה על התוכן, על המהות, ולכן אצלו הארון קודם. לעומת זאת, מידתו של בצלאל היא הצל. מה ההבדל בין האור לצל? האור הוא ההופעה הישירה של הגוף המאיר, ואילו הצל הוא תוצאה של חסימת האור על ידי חציצה; האור מקיף את האזור המוצל, וממילא נוצר הצל. מבחינה זו, הצל קרוב יותר לעולם המעשי.

משה רבנו, איש החזון הגדול, רואה לנגד עיניו את ההתוועדות בין עם ישראל לבין ה', לכן בציווי שלו לבצלאל הוקדם הארון. אך ציוויו של הקב"ה הוא לעשות קודם משכן, כפי שמבין בצלאל בחוכמתו, שהרי המשכן נועד לבני אדם, למי שצריך לחיות את החזון באופן ממשי ומעשי. הפער בין משה ובצלאל הוא פער שבין איש החזון ואיש המעשה, בין החולמים אנשי הרוח לבין האנשים שתפקידם לראות כיצד הגודל והחזון מתממשים במציאות (על כך למדנו ממו"ר הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין).

בהמשך לכך, נוכל לראות שני מאמרי חז"ל שמצביעים על אותה נקודה:

א. כך מסופר במדרש רבה:

כמה חכמים היו שם, ובאו להם אצל משה ולא היו יכולין להקימו? אלא אמר שלמה "רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה", שמשה היה מעולה מכולם […] שעשו את המשכן ולא היו יודעין ליישבו. מה עשה? נטלו כל אחד ואחד מלאכתו, ובאו להם אצל משה, ואומרים: הרי קרשים, הרי בריחין. כיון שראה משה אותם, מיד שרתה עליו רוח הקודש והקימו.

(שמות רבה נב, ד)

למה לא יכלו כל אותם חכמים להקים את המשכן? הרי כולם עמלו ופעלו לשם שמיים, ברוח התנדבות גדולה ובכל ליבם? כנראה המדרש מבקש ללמד אותנו שלמרות תפיסתו הפרקטית וההכרחית של בצלאל, כשמגיעים לרגע האמת של הקמת המשכן צריך שתשרה רוח הקודש על משה, על מי שרואה את התכלית, את החזון הגדול שלשמו מקימים את המשכן. כשבונים בית, לכל אחד יש תפקיד – "הרי קרשים, הרי בריחין". אי אפשר בלי הקרשים והבריחים, אך יש סכנה גדולה שבסופו של דבר נעמוד מול בריחים וקרשים בלבד, בלי רוח, תוכן ורצון להגיע לדיבור עם הקב"ה. לכן דווקא משה מקים את המשכן; המפגש עם האינסוף ב"ה הוא העיקר.

ב. מאמר נוסף מופיע במדרש על פרשת תרומה: "בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר עשה לי משכן? […] לכך אמר משה 'יושב בסתר עליון' […] מהו 'בצל שדי'? […] בצל שעשה בצלאל" (שם לד, א). השאלה של משה רבנו קשה מאוד: כיצד באמת ניתן להכניס את הקב"ה למקום? מי שמלוא כל הארץ כבודו, "מלא עליונים ותחתונים", האם אפשר לעשות לו משכן? התשובה היא כן; כשהמבט הוא אנושי, כאשר אנו מבינים שהתורה ניתנה לבני אדם, שיש חציצה בעולמנו ואנו חיים 'רק' באזור המוצל – מנקודת מבט זו בצלאל יכול לבנות משכן לקב"ה.

על השאלה כיצד 'ידע' בצלאל לענות למשה רבנו כפי שראינו לעיל נענה בקצרה:

1. הפסוק מדגיש כי בצלאל "עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'". מי שזוכה לבנות את המשכן, מי שיושב בצילו של הקב"ה, הוא מי שעובד את ה' על פי ציווי מוחלט; שם נמצא המשכן.

2. אפשר אולי להציע גם תשובה הפוכה: כאשר בצלאל עונה למשה ואינו מקבל את דבריו, כאשר הוא מרשה לעצמו ללכת לפי השכל הישר ולשאול 'להיכן אכניסם', זה עצמו מקום של גילוי שכינה, של חוכמה ותבונה. כאשר אדם שואל ומביא את עולמו הפנימי – הוא נמצא בצל-אל.

3. משה התפעל מתשובת בצלאל כיוון שהיא נסמכת על 'מנהגו של עולם': לא רק שזו דרך הבנאים, אלא שבצלאל למד זאת מבריאת העולם. כך יצר ה' את עולמו, ולא נאריך כאן בהשוואה הידועה בין בניית המשכן לבריאת העולם.

הרב קוק זצ"ל העמיק והוסיף רובד נוסף לתכונותיהם של משה רבנו ובצלאל:

והנה ודאי יש הבדל בין הסדר המצטייר אצל המשיג החכם מצד חוקי החכמה, לסדר המצטייר אצל המצייר מצד כשרון של חכמת הציור והרגשו העמוק. שאצל החכם המשיג בחכמתו, ייפול הסדר בכל דבר כפי הראוי מצד החכמה והמוסר, ואצל המצייר הטבעי האמיתי ייפול הציור אצלו כפי מה שהוא בעולם המציאות, וכל חכמתו הוא, היא במה שהוא שווה בהתפעלות ציוריו אל המציאות בפועל […] בצלאל אמנם בתור צייר הקרוב מאד אל הטבע והמציאות, לא היה יכול לצייר סדר שאינו כמנהגו של עולם. ובאשר מנהגו של עולם זה הוא מקור הברכה להנפש המציירת שתדע לצייר את החיים כמו שהם. למשל המנורה, פרחיה כפרחים ממש טבעיים כפי מנהגו של עולם […] שעם שניהם יחד יושלם כוח הראות וכללות מראות הנמצאים.

(עין אי"ה ברכות ט, כט)

הרב מלמד אותנו שההבדל בין משה לבצלאל הוא מעבר לזה שבין איש החזון ואיש המעשה; איש הרוח ואיש המסגרת והארגון. עניינו של בצלאל היה לחשוף את העומק שבמציאות, ולצייר כל דבר על פי טבעו המיוחד. בצלאל חיפש בתוך הפרטים הקטנים של המציאות את משמעותם ועדינותם; אולי היינו מגדירים זאת עבודה 'מלמטה למעלה'. משה רבנו, איש האלוקים, מוסר התורה, הוא המשיג את חוקי החוכמה ומשליך אותם על המציאות.

  2.   "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחושן".

ידועים דברי חז"ל, ששמו לב מדוע נשמטה האות "יוד" מהמילה "הנשיאים", והתורה כתבה "נשאם"?! " " אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים- אנו משלימים… ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות אחת משמם, "והנשאם" כתיב"…

שתי אפשרויות ניתן להבין, מה פירוש "נתעצלו" הנשיאים.

הרש"ר הירש כתב נפלא (וכ"כ מוכר…): "הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק- ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם… העמידו עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם! תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם…הפגם הזה מרומז בכתיב "הנשאם" החסר, להיות נשיאי העם לא התקיים בהם באותה שעה…"

עלול להיות מקום כזה, חלילה, אצל כל מי שמשמש בתפקיד מנהיגותי. מורה, מפקח, מנהל , איש צבור וכדו'. יש דברים "שקטנים עליו", זה מתאים לתלמידים… יש ובתחושה הפנימית רגעים של התנשאות חלילה, משהו מורם מעם. מלמדת אותנו התורה הקדושה, שברגע והמנהיג מרגיש, חושב או עושה בכוון שיש בו משהו של "מעל לעם" ולא נמצא בתנועת נפשו "בתוך העם"! באותו רגע הוא הפסיד את מנהיגותו.

הרב נריה האיר מבט נוסף: " נראה לפרש שלא מידת עצלות שלילית היא ששלטה בם,הפגם היה שלא הכירו את הרצון, הכיסופים וכח ההתנדבות העצום, הגלום בכנסת ישראל לבנין המשכן. נשיא אשר אינו יודע את שאיפותיו של צאן מרעיתו, אינו מבין את הפוטנציאל הגלום בשבטו." לא הייתה כאן עצלנות סתמית, היה כאן חוסר אמון! חוסר הבנה בתפקיד המנהיג. אולי התפקיד הגדול של המנהיג, לגלות את הפוטנציאל הגלום בתלמיד/ בעם. להסתכל פנימה, להרים את הרף למקסימום! להבין שהעם ליבו לאלוקיו, לתרומה, לנתינה לכלל ישראל.  מי שאת זה לא זוכר- הוא לא נשיא באותו רגע.

שלא נסיים ונכנס לשבת בביקורת…. על הנשיאים, נביא את מילות הזהב של האור החיים הקדוש , על הפסוק המסיים את בניית המשכן: " ותכל כל עבודת המשכן " כתב האור החיים " העבודה כלתה אך לא הרצון .." עם ישראל היה בשיאו! הוא רצה להביא עוד ועוד. זהו, הכל מוכן- אבל הלב נמצא במקום גבוה, אינסופי ממש.

ובהמשך הוא כתב: " ותכל" מלשון התכללות…" והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה…וזה רמז באומרו ואהבת לרעך כמוך, פירוש לצד שהוא כמותך..ובאמצעותו אתה משלים שלמותך, ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך".

אהבת האחר, היא בעצם אהבת עצמך. . כאילו "אני מורחב"…

משהו ממה שאמר בעל התניא "נשמה אחת וגופים חלוקים"…

חבורה קדושה ואהובה.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו