איך ייתכן שנופלים מגובה אמוני לתלונה על הקב"ה? - סרוגים

איך ייתכן שנופלים מגובה אמוני לתלונה על הקב"ה?

גם כשיש רגעים מלאי אמונה ושירה פנימית הנובעת מהלב, צריך לעמול קשה, שההתרגשות לא תפוג בחיי היומיום. צריך להתחנך ולקחת את הרגעים הגדולים למציאות החיים

author-image
איך ייתכן שנופלים מגובה אמוני לתלונה על הקב"ה?
  (צילום: שאטרסטוק)

בקריעת ים סוף, עובר עם ישראל בתוך הנס הגדול ורואה את הקב"ה כשהוא מתגלה במציאות: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא". ואחרי שירת הים "אז ישיר משה ובני ישראל", וההתרגשות הגדולה – מגיעה הנפילה. אנחנו בדרך כלל נוגעים בנקודות האור, ברגעי השמחה והאמונה. התורה המחנכת, נגעה ב"רגע שאחרי". התורה מתמקדת בזמן שאחרי התרוממות הרוח.

וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.

א. רש"י: ויסע משה – הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים שנאמר (שיר השירים א'): "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף", לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.

אחרי הטיפוס הגדול, והרגשת ההתרוממות, יש נפילה. "ויסע משה" הוא מסיע אותם בעל כורחם.

איך ייתכן שנופלים מגובה אמוני שכזה לתלונה על הקב"ה? התשובה הראשונה – עינינו הרואות… אלה הם החיים… ה"נתיבות שלום" הגדיר זאת מעט יותר מעמיק: "התורה הקדושה מלמדת כאן כי זה לעומת זה עשה אלוקים, לאחר גילויים כאלה שהיה נראה כאילו כבר ניטלה מהם הבחירה… דווקא אז הייתה התגברות היצר הרע…" הבחירה לעולם נשארת בידי האדם  הלימוד הוא גדול- "האדם כמו ציפור…" חייב להשיק כל הזמן כנפיים. גם כשיש רגעים מלאי אמונה ושירה פנימית הנובעת מהלב, צריך לעמול קשה, שההתרגשות לא תפוג בחיי היומיום. צריך להתחנך ולקחת את הרגעים הגדולים למציאות החיים.

ואומנם כך ראה זאת הרש"ר הירש . על "ויסע משה" הוא כתב: " ביטוי זה אין לא אח בכל שאר המסעות…היה צורך בדחיפה גדולה מן הרגיל כדי להניע אותם לשאת את רגלם מחוף ים סוף. די היה בניסים שראו על הים…לעצור את רוחם במקום הזה לאורך ימים.." עם ישראל חשב לרגע שהחיים יכולים להיות שם, בגובה של "ראתה שפחה על הים מה שלא שראה יחזקאל בן בוזי.."  במקום של רוממות הרוח. משה מסיע אותם בעל כורחם. החיים הם מסע ועוד מסע. יש צורך לקחת את הרגע הגדול, את גודל החוויה לתוך המציאות.  ואז במסע הראשון "היו צריכים ללמוד שיש לבטוח בה' בכל התנאים… שגם צורכי האדם היומיומיים והפעוטים אינם קטנים מכדי השגחת ה'". וזה שיעור  גדול. " שם שם לו חק ומשפט". שם-, במקום הזה, נוכחו בניסיון הזה לדעת שהקב"ה מצוי בפרטים הקטנים בכל מקום ובכל זמן.

ב. בדרך כלל כולנו הולכים עם רש"י שהסיעם בעל כורחם. חשוב לציין שבמכילתא ( בשלח כ"ב) מצאנו סנגוריה על עם ישראל:

"ויסע משה את ישראל מים סוף" ר' אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכיון שאמר להם משה: "קומו סעו" לא אמרו: "האיך אנו יוצאין במדבר ואין לנו מחיה בדרך?!" אלא האמינו והלכו אחר משה. ועליהם מפורש בקבלה (=בנביאים, ירמיהו ב'): "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

ג. הפתרון לנפילה הוא: "חוק ומשפט". כמה שאלות עולות: אילו חוקים ומשפטים? למה לא מפרטים אותם? מה המשמעות של המצוות "שנבחרו" להינתן במרה? מה נוכל ללמוד לחינוכנו שלנו?

 עוד קודם לניסיון להבין- למה נצטווינו דווקא במצוות אלה, ננסה ללמוד מהמדרש ( שמות רבה) על המבנה והמיקום של מצוות שנצטווו במרה . 

"ואלה המשפטים" – מה כתיב למעלה מן הפרשה? "ושפטו את העם בכל עת" ואמר כאן: "ואלה המשפטים" והדברות באמצע… כך התורה: דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע. וכן הוא אומר: "באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט" (משלי ח כ) – התורה אומרת: באיזה נתיב אני מהלכת? אהלך בדרכם של עושי צדקה! "בתוך נתיבות משפט" – התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה. דינים מלפניה, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט" ודינים מאחריה, שנאמר: "ואלה המשפטים"

המדרש רואה את המצוות שנצטווו במרה כהקדמה למתן תורה, שאחרי קבלתה – שוב יודגשו הדינים ב"ואלה המשפטים". מרגש לקרוא, שהמדרש מבין ש"התורה" היא לכאורה ללא דינים. התורה היא "באורח צדקה אהלך" התורה היא- מידות טובות, צדקה וחסד, הארת פנים ונתינה לזולת. וההתהלכות בתוך אורח צדקה  מחייבת "שמירה" "בתוך נתיבות משפט". מצוות מרה מלפנים ו"ואלה המשפטים" כסוגרים.

ד. מה עם ישראל נצטווה ב "ושם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו" ומה המשמעות לנו?

1. הרמב"ן למד שהמצוות שנצטווו בני ישראל במרה, וכוונת הפסוק "חוק ומשפט" אלה הנהגות חברתיות.

"ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חק"…  או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר…" הרמב"ן מבין שהציווי היה דרכי הנהגה חברתיות, בבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה. מעניין , שלפי הרמב"ן, החוק והמשפט (שלא כמו המדרש שראינו, וכפי שהבין רש"י) הם ההנהגות החברתיות, של " להתנהג בעצת זקנים, לאהוב איש את רעהו". ייתכן שלפי הרמב"ן זו אמירה חשובה מאוד לכולנו. זו התורה – אהבת הבריות, והצנע לכת ולנהוג שלום עם הבאים במחנה". (לרמב"ן היה קשה, אם ניתנו דינים והלכות ספציפיים, אז מדוע לא ציינו זאת?! " ואני תמה, למה לא פירש כאן החוקים האלה והמשפטים ויאמר "וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל") בכל מקרה,  יש מקום להבין מדוע היה צורך בנתינת מצוות אלה לפני מתן תורה – נקודה למחשבה..

רבנו בחיי– הלך בכיוון דומה: " ויש שפירשו שם שם לו חוק ומשפט, שלימדו הקב"ה חכמת הצמחים וכוחות שבהם בסגולתם ובטבעם, לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים, ויש מהם מרפאים ויש מהם מחליאים.. ולכך אמר "אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך", כלומר אף על פי שכוחות הצמחים ידועים לפניך בסגולתם וטבעם ואתה יכול להתרפא מהם, אין ראוי לך שתתלה ביטחונך בהם וברפואתם ותתייאש מלהתפלל ובקשת הרחמים, אין לך לזוז ממצוות התורה, "כי אני ה' רופאך", ולא הצמחים…"

סוג אחר של הנהגות לימד הקב"ה, את חכמת הצמחים וסגולתם. זה שיעור גדול שאנחנו לומדים. הטבע, הצמחים והחיים הגלויים לנו, הכול מאת ה', והכול נוצר עבורנו לחיזוק מציאות החיים. יש ערך להעמיק וללמוד את סודות הבריאה. ובאותה נשימה – אל לנו לשכוח "כי אני ה' רופאך" ולא הצמחים…

2.  רש"י במקום כתב שקיבלו שבת, פרה אדומה ודינים. (לא נאריך- בגמ' (סנהדרין) נאמר שקיבלו שבת, כיבוד אב ואם ודינים.) נהגו לספר בישיבה שהרב עמיטל סיפר על זוג "חוזרים בתשובה" ששאלו אותו – באיזו מצווה כדאי "להתחיל" עם ההחלטה שלהם להתחבר לעולם של תורה ומצוות, והוא ענה להם, את העקרונות שלמד מהמצוות הראשונות שעם ישראל מצטווה במרה. "תיקחו לכם מצווה אחת שאתם לא מבינים את טעמה. כל אדם צריך לזכור שהוא  משתדל קודם כול להיות "עבד ה'" ושמח שהוא זוכה להיות בלגיונו של מלך. מקיים את המצוות בלי "למה" ו"כמה…" מצווה שנייה שאתם  שמחים לקיימה ומתחברים אליה מאוד (כדוגמת מצוות השבת) ומצווה שלישית היא מצווה של בין אדם לחברו ולקהילתו. התורה שלנו מקיפה את כל חייו של אדם , והמצוות של בין אדם לחברו ובין אדם למקום – כולן ניתנו במתן תורה.

3. ממו"ר  הרב ליכטנשטיין למדנו, שהתורה עוד קודם למתן תורה רצתה ללמד אותנו, שבקיום כל מצווה ספציפית, יש קיום נוסף: השתעבדות לרצון ה'. כשאנחנו מקיימים את מצוות תפילין, אנו קיימים באותה מצווה גם את "אנכי ה' אלוקיך". עוד קודם למתן תורה, אנחנו למדים במרה את המשמעות העקרונית הקיימת בקבלת תורה ומצוות. לזכות להיות עבדי ה'.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו