בדרך לבניין בו מתגוררת גילת ראיתי שורה של חצבים, ברגע שרואים אותם יודעים שעוד שנייה סתיו, וזה עושה אותי מיד קצת עצובה, כמו תמיד כשהלב מבין שהוא ירח, שהנה השלים עוד סיבוב מלא של שנה ולא השיג את כל מה שרצה.
ולכן המפגש עם גילת היה כל כך חשוב לי, כי אדם יוצר יודע לגעת בנשמה, והמפגש איתה הוא הצצה לעולמה של אומנית שנוגעת בלבבות.
ולא טעיתי.
כשהגענו לביתה, מתנשמים ומתנשפים אחרי טיפוס רגלי של שלוש קומות חיכה לנו שלט מרשים שהיה תלוי מול הכניסה ועליו רשום: "לנשום" באותיות מאירות עיניים. "את השלט הזה תליתי על מנת להזכיר לעצמי לעצור ולנשום, את הנשימה קצת איבדנו בדרך."
הדבר הראשון שתפס לי את העין כשנכנסתי לבית שלה היו הידיים הפרוסות בתחינה סביב השולחן. ובתוך כמה דקות כשהתחלנו לשוחח הבנתי שהיא אומנית החיים.
גילת דוליון היא אישה מרשימה, תווי פניה נקיים ויופי טבעי. כשהיא מספרת על חייה, אני רואה את האמונה זורמת ממנה. "אני תמיד חיה באמונה, זאת היתה הבחירה שלי, בחרתי בחיים!", היא מחייכת. היא מציגה לי את יצירותיה, שמפתיעות אותה עצמה שוב ושוב.
היא מסבירה לי על תהליך העשייה של יציקות זכוכית, שכולל עבודה מאומצת ומאוד מורכבת עם כלים, מכשירים ותנור בסטודיו. אומנות בזכוכית חמה, למי שלא יודע, מדובר ביצירה בחומר מורכב שדורש המון ידע טכני ונסיון, בניגוד לרישום וציור, מדובר באומנות שכוללת הליכים ארוכים ולא פשוטים, אך נדמה כי גילת היא אישה מאותגרת ומאתגרת
ואז היא מפתיעה אותי.
היא מצביעה על תמונה שתלויה על הקיר, תמונה של הידיים – מיצג אומנותי מצמרר שנראה כאילו ניבא את התקופה שלנו. הידיים בהבעת תחינה נעות לכיוון עמוד אור שבוקע מבין שני לוחות שחורים שמתווים לידיים את הכיוון אליו. וכשמתבוננים במיצג האומנותי, על הלוחות השחורים משתקפת המציאות שלנו באותו רגע. המשקיף משתקף.
"זוהי היצירה האחרונה שיצרתי" הזכוכית היחידה שבה היא זאת שמגנה עליה ומשקפת אותה לעולם וגם משקפת את העולם שלנו לתוכה. לרגע הקול שלה ככה נדמה לי נשנק, גם אני נעמדת דום, מולי אישה בוערת שהכישרון נשפך לה מכל כיוון. למה? הבפנוכו שלי שואל, והיא עונה כאילו שמעה את השאלה שלי.
"מחלה אוטואמונית שתקפה אותי בידיים והשביתה אותן, אילצה אותי לשנות מדיה וצורת עבודה", "הפכתי להיות הבעטליר בלי הידיים" הכאב ולצידו התקווה נשקפים מעיניה – כי האומנות, האמונה והאופטימיות הן היא עצמה "הן שמתחזקות את שפיות הדעת שלי."
גילת נולדה למשפחה תל אביבית, גדלה על הים וספגה חינוך רחוק מדת ויהדות. היא למדה עיצוב מוצר וסביבה בבצלאל בשנות השבעים וחלמה להתקדם הלאה, ליצור. החלום שלה התגשם כשהשלימה את לימודיה באקדמיה המלכותית אמסטרדם, שם קיבלה הכרה והערכה לעבודותיה. אך ביום אחד, כשהביטה במראה ושאלה את עצמה שאלות קיומיות נוקבות, התשובה שהתקבלה הייתה הקול הפנימי שהתעורר בתוכה וקרא לה להיות אמא.
התשובה שצצה מתוכה גרמה לה לעזוב הכל ולחזור לארץ. היא לא היתה מודעת למסע שמחכה לה.
כשאחזה את התינוקת בזרועותיה, לא ידעה ששנתיים לאחר מכן תמצא את עצמה מתרוצצת בין רופאים, עד כשסוף סוף רופא אחד אבחן את התסמונת הנדירה של בתה. שוב מסע חיים, היא הזיזה את כל עולם האמנות הצידה ארזה וסגרה את הסטודיו והקדישה את כל כולה לילדה, היא למדה על התסמונת, וחיברה את עצמה לעמותה בארה"ב. מהר מאוד היא הפכה לראש העמותה הישראלית שהקימה כדי לתת מענה להורים כמוה.
בשל הכורח להתפרנס ולפרנס הוצאות של ילדה עם צרכים מיוחדים, חלום האמנות הגדול פינה את מקומו ליצירת תכשיטים, אותם ייצרה ומכרה במחירים עממיים, לצד תכשיטי יוקרה לבית המלוכה במרוקו. אבל המעבר לניהול עסק יצרני הרחיק אותה מכל מה שהיה חשוב: להיות עם הבת שלה, עד שלבסוף החליטה לסגור את העסק. היא העדיפה לגדל את ביתה ולחיות בעוני אבל בשמחה.
הטיפול בביתה, אותה היא מכנה "נשמה רוחנית שבאה לעולם כדי ללמד", דרש שעות רבות, ימים ולילות, חודשים ושנים. שנים של מלחמות מול בירוקרטיות ואנשים מוגבלים שמצביעים על אנשים כמו הבת שלה וקוראים לה מוגבלת ומסתייגים ונמנעים, לפעמים בנימוס אבל לא תמיד. ומעבר דרך תקופות ומשברים לא פשוטים. בלילות היא שוחחה מעמקי ליבה עם אלהים למרות שעדיין לא היתה משוכנעת שהוא קיים. זה סתר את החינוך שקיבלה ומצד שני הרגישה צורך. אבל משבר אחד גורלי נתן את הדחיפה שהובילה את השתיים לחזרה בתשובה.
לאחר שהצליחה לחתן את בתה ולשלב אותה ואת בעלה במקום מוגן ומופלא כמו שחלמה וביקשה עבורם. היא פתאום הרגישה משקל עצום יורד מכתפייה. "כשחזרתי הביתה אחרי שמיקמתי אותם במקום החדש מיד יצאו מפי מילים שהפתיעו אפילו אותי: כאן הולך להפתח מחדש הסטודיו!" ושלושים שנה שבהן האמנות דגרה בתוכה פרצו החוצה
היא הקימה את הסטודיו, מקום המלא ביופי, צבעים וחומרי עבודה. ואז הגיעה היצירה "לקבל". כל חייה היא בנתינה, עד שהבינה שהיא צריכה ללמוד לקבל. כך נוצרו הידיים בצורת קבלה, והן הפכו לזוגות רבות בשלל צבעים ומידות, מונחות על השולחן מחכות להשתתף במיצג הבא.
זכוכית, כשמה, היא חומר שזוכך מחול פשוט. הוא שקוף ומשקף את האור והצבע שעוברים דרכו מצד אחד ומאידך חד וקשה ומדברים מסוימים הוא נשבר בקלות. יש לו חוקי התגבשות משלו שהם שונים מאוד מרוב החומרים האחרים. בשעה הקצרה שאני יושבת ומקשיבה לסיפור של גילת, אני מבינה שהאישיות שלה מקופלת בבחירת החומר הזה לאומנות שלה, היא חדה ושקופה, ויש בה גם את גילת השבירה, הרגישה והמיוחדת בדרכה.
התיישבנו על הספה, היא מגישה לי שוקולד מריר, אני לוגמת מהקפה, ומולי דמות מלאת הוד.
ואז שאלתי: "ומה החלום שלך?"
היא מביטה ביצירה האחרונה שלה על הקיר, ומספרת: "יש לי הרבה חלומות, לספר על מסע חיי, על התובנות שאגרתי בדרך, יש לי עוד הרבה בבטן שאני רוצה להעניק לעולם – ללמד, ליצור ולעשות".
הזיק בעיניה נוצץ, ואני מחוברת לאמונה שפורצת ממנה. אני יודעת בוודאות שיצירת האומנות הגדולה הבאה שלה בדרך לפרוץ החוצה.
תגובות