בפרק 39 של סינמה שו״ת, פודקאסט הקולנוע של אתר סרוגים, מארח אבי לודמיר את המפיק והבמאי איתי עקירב לשיחה על יצירה מתוך דחף, על קולנוע עצמאי בישראל ועל הבחירה לא לחכות למימון כדי להתחיל לעשות סרטים.
עקירב לא הגיע לקולנוע בדרך המקובלת. את דרכו התחיל דווקא בכתיבה ובמוזיקה, עם חלום להיות ראפר, ובהמשך דרך שירה ועיסוק אינטנסיבי בתרבות.
רק בשלב מאוחר יותר הגיע ללימודי קולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים, שם מצא את עצמו בין משיכה לעולם שבחוץ לבין דרישות הלימודים. רגע מכונן מול מנהל בית הספר שינה עבורו את התפיסה והוביל אותו להתמסר לעשייה הקולנועית.
עם סיום הלימודים מצא את עצמו בתחושת כישלון וחוסר כיוון, אך דווקא מתוך המקום הזה התחיל לחזור לעשייה דרך עבודות קטנות בהפקה. בהדרגה נכנס לעולם הקולנוע מהדלת האחורית, עד שהגיע לפרויקט המשמעותי הראשון כמפיק עם הסרט אפריקה של אורן גרנר, שנעשה בתקציב זעום והצליח להגיע לפסטיבלים בינלאומיים גדולים.
כל סרט אפשר לעשות באופן דל תקציב
עקירב מתאר את הבחירה בקולנוע עצמאי לא רק כאילוץ אלא כדרך עבודה. במקום לחכות לקרנות ולמענקים, הוא בוחר לצאת לצילום עם משאבים מינימליים, לעיתים מכסף פרטי, ולבנות את הסרט תוך כדי תנועה. לדבריו, כמעט כל סרט אפשר לעשות באופן דל תקציב אם מבינים מה באמת חשוב בו, ומהו הרגע המרכזי שממנו הכל נבנה.
במהלך השיחה הוא מדבר על העבודה עם במאים צעירים, על הקשר הקרוב שנוצר בתהליך כזה, ועל החשיבות של מערכת יחסים יצירתית שמבוססת על אמון ותשוקה. לצד זה הוא לא מתעלם מהקושי הכלכלי ומהסיכון, ומספר בכנות על פרויקטים שבהם הפסיד כסף לצד כאלה שהצליחו להחזיר את ההשקעה.
קולנוע מצריך התמכרות מוחלטת
עקירב מתאר את הקולנוע כתחום שמצריך התמכרות כמעט מוחלטת. למרות רגעים שבהם ניסה להתרחק, הוא תמיד מוצא את עצמו חוזר לעשייה. מבחינתו, זה לא רק מקצוע אלא צורך פנימי עמוק ליצור, לספר סיפורים ולהיות בתנועה מתמדת.
כך מצטייר דיוקן של יוצר ומפיק שפועל מתוך אינטואיציה ותשוקה, שבוחר שוב ושוב לקחת סיכון כדי להמשיך לעשות קולנוע, גם כשאין ודאות, וגם כשהדרך מורכבת.
תגובות