שבועיים לפני פסח בואו נסתכל לקהילתיות בלבן של העיניים
שבועיים לפני פסח וליל הסדר וזה הזמן לדבר קצת על המשפחתיות הדביקה משהו והביחדנס.
אסביר: יש רגעים בחיים הקהילתיים שלנו שבהם "מותג המשפחה" הופך להיות כל כך חזק, עד שהוא פשוט מסנוור אותנו.
אנחנו כל כך אוהבים את התמונה הזו: אבא, אמא, המון ילדים בבגדי לבן, עגלת תינוק וזוג אופניים על רקע פסטורלי. זה יפה, זה חשוב, זה המנוע של הקיום שלנו.
העניין הוא שלפעמים, מרוב שאנחנו מביטים בזרקור הזה, אנחנו מפסיקים לראות את מה שקורה בצידי הדרך, ב"שטחים המתים" של המבט הקהילתי.
אני מדבר על האנשים שבורחים לנו מהפריים.
רוצים לראות לביאות? לכו תראו אם חד-הורית מגדלת ילדים
אלו שלא תמיד עונים על הקריטריונים של "המשפחה האידיאלית": הרווק והרווקה שמחכים כבר שנים, הגרוש והגרושה שפתאום הבית שלהם הפך שקט מדי, האלמן והאלמנה שהכיסא לידם נותר ריק, והאמהות החד-הוריות או היחידניות שנלחמות בכל יום ביומו כדי להחזיק את העולם על הכתפיים שלהן. לבד.
רוצים לקחת את הילדים שלכם ולראות לביאות? עזבו אתכם מגן חיות או ללכת לספארי. זה לחלשים.
בואו ותראו להם את הדבר האמיתי: תפגישו אותם עם אמהות יחידניות שסוחבות משפחה שלמה לבד. פלדה זה חמצוץ לידם.
בואו נניח את הקלפים על השולחן: עבור האנשים האלו, הקהילה היא לפעמים המקום הכי בודד בעולם. דווקא בגלל שהיא כל כך "משפחתית".
בחודשים האחרונים, בתוך התופת של המלחמה, ראיתי משהו מופלא: קיבלתי עשרות סיפורים מרגשים על יישובים וקהילות שהבינו שאי אפשר להשאיר אף אחד מאחור. יישובים מקסימים וקהילות שלא חיכו שמישהו יתקשר לבכות ולא חיפשו שום פרסום.
להפך, הם הפצירו בי לשמור על אנונימיות בכדי לוודא שאף אחד לא ייקח את המודעות האיכפתית שלהם לשום מקום של אינטרס או משהו לא נקי.
המנגנון של המלחמה צריך להשתדרג לליל הסדר
הם הקימו מנגנון מסודר:
מה זה אומר? שהם מיפו – ברגישות, בעדינות, בלי לחטט – את כל אותם אנשים שזקוקים לחיבוק קהילתי.
הם דאגו לאוכל, הם דאגו לשיחת טלפון, הם דאגו שכל אחד ואחת ירגישו עטופים בתוך ערפל הקרב של החיים שנכפה עליהם.
עכשיו, כשאנחנו מתקרבים בצעדי ענק לליל הסדר, נראה שהמנגנון הזה חייב להשתדרג: הוא לא יכול לצאת לחופשה. אסור לו!
ליל הסדר הוא ה"מאני טיים" של הבדידות. זה הלילה שבו המושג "והגדת לבנך" יכול להפוך לסכין בלב למי שאין לו למי להגיד, או למי שיושב בשולחן ומרגיש כמו "תיק" שמישהו הסכים לקחת עליו מתוך רחמים.
קהילה חפצת חיים חייבת לייצר מנגנון מסודר שדואג לאותם אנשים למקום בליל הסדר. לא בשיטת "מישהו יכול לארח?", כאילו אנחנו מדברים כאן על עוד תיק חברתי שרק מחכה שמישהו ייקח אותו אלא על אחריות קהילתית עמוקה.
אחריות שתוגש בצורה מכבדת: בלי לגרום לאדם להרגיש "נזקק". אחריות שהיה ארוזה בצורה רגישה ושתתאים את עצמה לאורח.
אחריות שתחשוב על הדינמיקה בצורה מכילה: שתבין שגם לאנשים האלו יש עולם מלא, רצונות, וצורך להיות שותפים ולא רק מוזמנים.
קהילה שלא רואה את ה"פרטים" שמרכיבים אותה, קהילה שחוגגת רק את המודל המושלם ומתעלמת מהשברים ומהמורכבויות – היא קהילה שחותרת תחת הקיום של עצמה.
המילה "קהילה" מגיעה מהשורש ק.ה.ל, אבל המהות שלה היא קהל של יחידים שמרגישים שייכים. אם היחיד בחוץ – הקהל הוא רק אוסף של אנשים זרים.
מה זה אומר?
שאם אתם חיים בקהילה ורכזי הקהילה שלכם או גבאי בית הכנסת חיים בלה בלה ואין להם שמץ של מושג או מודעות לגבי האיכפתיות הקהילתית אז אל תחכו לערב החג.
אל תחכו שהם יבקשו.
כי מצד האמת, זה ממש לא רק התפקיד של הנהגת היישוב, של ועדת החסד, הגבאים או הרכזים להרים את הכפפה. זה התפקיד של כל אחד ואחת מאיתנו.
בואו נפתח את העיניים ואת הלב. בואו נוודא שגם אלו שלא עונים על הסטנדרט של הפרסומות למגזר, ירגישו השנה שבליל הסדר הם לא רק "מוזמנים", אלא שהם בבית ויש הבדל עצום ותהומי בין השניים.
בסוף, כולנו מחפשים את אותו הדבר: להרגיש שמישהו רואה אותנו. אבל באמת רואה.
ויש כאלו, שמבחינתם, עצם התחושה הזו, היא היא הגאולה הפרטית שלהם והיציאה לחירות.
עם כל השאר הם כבר בעזרת ה' והסייעתא דשמייא, יסתדרו לבד.
==
אבינועם הרש הוא מחנך ומעביר שיחות להורים ונוער.
תגובות