קראתי את הטור של גיא עזרא וגוללתי גם אני. גוללתי ולא האמנתי. לא מהתרגשות, אלא מתדהמה על היכולת להפוך מציאות של חרדה קיומית לסיפור על "כוס קפה ומזגן". גיא מציע לנו להסתכל על חצי הכוס המלאה – העובדה שהשמיים לא נפלו והאינטרנט עדיין עובד – ולקרוא לזה "נס". אבל האמת היא שהנרמול הזה הוא המלכודת הכי גדולה שלנו.
הטיעון של עזרא נשען על לוגיקה בעייתית: האם מכיוון שתרחישי האימה הקיצוניים ביותר לא התממשו, עלינו להכיר תודה על מה שיש? זו אותה גישה משתקת שאומרת על כל קושי "בשואה היה יותר גרוע".
הטור שלו לוקח בדיוק את הקו הזה, רק בגרסה המודרנית של "איראן". הוא אומר לנו: "תסתכלו על תרחישי האימה שציירו לנו – עיר הריסות, חושך, אלפי הרוגים – ותגידו תודה". זהו כשל מוסרי מסוכן. אם נשווה כל סיטואציה לרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית, לעולם לא נוכל להתלונן על שום דבר.
אם הסף שלנו ל"מציאות תקינה" הוא רק כל מה שמעבר לקטסטרופה, איבדנו את הזכות לדרוש ביטחון אמיתי. האם העובדה שביתנו לא עלה בלהבות הופכת את הריצה למקלט עם ילדים רועדים ל"פריבילגיה"? האם חרדה היא נס רק כי היא לא הסתיימה במוות?
המזגן דולק, אבל הנשמה בחושך
עזרא כותב על ה"נס" שבכך שאנחנו מנהלים דיון סוער על מערכת החינוך. הוא רואה בזה סימן לעוצמה; אני רואה בזה סימן לשבר. הדיון הזה לא מתקיים מתוך נחת, הוא מתקיים מתוך ייאוש של הורים שמנסים לתמרן בין פחד משתק לבין רצון לשמור על שאריות של שפיות עבור הילדים שלהם.
זה לא נורמלי: שתי אזעקות או 5 אזעקות ביממה הן לא "שקט".
זה לא כיף: הכניסה למקלט בחרדה שמא הבית יספוג פגיעה ישירה היא לא "חוויה משפחתית".
זו לא שגרה: הצפייה בחדשות בציפייה ל"מה יקרה הלילה" היא לא פנאי, היא שחיקה נפשית איטית.
העובדה שיש לנו טלפון עובד כדי להקליד בו ביקורת היא לא הוכחה לנס, אלא כלי שדרכו אנחנו צורכים את הרעל של חוסר הוודאות. אנחנו לא יושבים בבית עם קפה כי "טוב לנו", אנחנו שם כי אין לנו ברירה אחרת בתוך מלחמה שנכפתה עלינו.
מעבר לכך, בגבול הצפון וגם בקרב תושבי גוש דן חווים אזעקות בתדירות הרבה יותר גבוהה. הפחד והחרדה מציפים כל ילד שמתגורר באזורים האלו. נכון שהחשמל פועל, נכון שיש אינטרנט - אבל זה לא אומר שאנחנו חווים "נס". דרך אגב, האיראנים עדיין יכולים להפציץ אתרים שעלולים לגרום לנו נזק מהסוג הזה.
אל תדרשו מאיתנו להתרגש מהמועקה
הניסיון לצבוע את המציאות הזו בצבעים של "נס גלוי" הוא סוג של השתקה. הוא אומר לאדם שסובל מחרדה, לבעל העסק שקורס, ולילד שמרטיב בלילה: "תשתקו, לפחות אתם בחיים". זה נכון, אבל איזה מן חיים אלה?
אנחנו לא צריכים להגיד תודה על כך שהרע מכל לא קרה. אנחנו צריכים לדרוש שהטוב ביותר יחזור - חיים ללא איום של טילים בליסטיים. הנס האמיתי יהיה היום שבו נוכל לכבות את המזגן, לצאת מהממ"ד, ולחיות בלי להשוות את עצמנו לתרחישי אימה מהמאה הקודמת. עד אז, אל תבקשו מאיתנו להתרגש מהחורבן המאופק שבו אנחנו חיים. זה לא נס, זו פשוט מציאות שבורה.
תגובות