דו"ח חדש ומקיף של אגף האקלים בשירות המטאורולוגי, הבוחן את מגמות הגשם בנגב ב-70 השנים האחרונות, מעלה תמונה מדאיגה בנוגע לעתידו של האזור הצחיח ביותר בישראל. המחקר התבסס על נתונים שנאספו מרשת אוגרי גשם הפרוסה בנגב ובערבה, חלקם פעילים ברציפות עוד משנות ה-50 של המאה הקודמת.
איפה הגשם נעלם? המגמות המרכזיות
הנתונים שנאספו מאפשרים לזהות מגמות אקלימיות ארוכות טווח באזורים שבהם הניטור דליל יחסית. להלן השורות התחתונות של המחקר:
- מגמת ירידה מובהקת: במזרח הנגב, ברמת הנגב ובאזור ים המלח זוהתה הפחתה ברורה ומשמעותית בכמויות הגשם השנתיות.
- יציבות יחסית: בערבה ובדרום הנגב לא נמצאה בשלב זה מגמה ברורה של שינוי בכמויות המשקעים, והן נותרו דומות לממוצע הרב-שנתי.
הסיבה: התחממות של חצי מעלה בכל עשור
לדברי החוקרים, השינויים קשורים ישירות להתחממות הגלובלית. באזורנו נרשמת עלייה של 0.6 מעלות צלזיוס בכל עשור, תופעה שמובילה לשתי השפעות מרכזיות:
ירידה בתדירות השקעים: הסעה פחות יעילה של לחות מהים התיכון אל עומק היבשה.
שינוי באירועי הגשם הטרופיים: קיים חשד להפחתה באירועים כמו "אפיק ים סוף פעיל", נושא שנמצא כעת תחת מחקר מעמיק נוסף.
השלכות על החקלאות והטבע
לממצאים אלו משמעות קריטית עבור עתיד ההתיישבות והסביבה בדרום. הירידה בכמויות הגשם משפיעה ישירות על משטר השיטפונות בנחלים, על מאזן המים באזורים הצחיחים, ובעיקר על ענף החקלאות שנשען על מקורות מים מוגבלים.
בנוסף, השינוי בכמויות המים הזמינות בטבע עלול להוביל לפגיעה במערכות אקולוגיות רגישות בנגב ולשינוי בתנאי המחיה של בעלי החיים באזור.
תגובות