פרשת שבוע

המחלוקת המרובעת לה נחלק עם ישראל בשפת הים, הייתה מעין כישלון אשר אותו יש לתקן במהלך כל הדורות ובוודאי בדורנו דור הגאולה האחרונה, על ידי סילוק הייאוש מתוכנו מחד, וחיבור שלושת הכוחות יחדיו מאידך

"מתי כבר תתחתני"?; "עוד לא סיימת את התואר?" הם שאלות שיכולות להרוס את ליל הסדר. איך אפשר להפוך את החג למקום שלא הופך את השולחן לזבח משפחה. הרב חגי לונדין משיב

עיקר העבודה לאחר מתן תורה לא לברוח ממטלות רוחניות, קשות ככל שיהיו, אלא לאתגר אותנו בעליה, הן בחינוך הן בעבודת המידות שרק כן תורתנו תוכל לה.

באופיו, מתעסק המצורע רבות בעולמם של אחרים, הוא מנהיג את חייו כרכיל וסוחר המהלך בין החנויות. במהלך ימי טומאתו מקבל המצורע הזדמנות פז לשבת לבדו מחוץ למחנה ישראל השוקק חיים ולקחת אחריות על חייו

המפגש של האדם עם מציאות מורכבת, מעורר בו דחף פנימי להגיב, לדבר, לצעוק ואולי אף לבכות. אולם כאן מלמדנו המדרש דברים עמוקים – בשתיקה ובדממה, באה לידי ביטוי האמונה השלמה יותר מכל דיבור חיצוני אחר

עד לא מזמן, גם התחלנו לקרוא את חומש ויקרא. ישנה שאלה מעניינת שעולה עם בואו של חומש זה לחיינו השבועיים. מדוע אותו הילד היהודי הבא בשערי הלימוד, עם כניסתו לתלמוד תורה, צריך ללמוד כסיפתח דווקא את חומש ויקרא? ואיך זה קשור לפרפרים?

אש המזבח היוקדת תמיד קובעת כי נקודת המוצא לזיכוך כוחות החיים אינה 'אש החול' הזמנית החפצה בסיפוק האישי והפרטי של האדם, אש זו אינה נותנת פתרון מעשי בלבד, אלא מבררת לאדם את סיבת חייו ובכך נותנת כיוון ומשמעות לכל מעשיו

יש צורך גדול שרצונו של אדם יהיה ברעות ובאהבה גדולה לחבירו, ומשלוח המנות ראוי שינתן בגלל שאני רוצה! ולא בגלל שהקב"ה ציווה.. ולכן לא מברכים

לעתיד לבוא כל מדרגות החיים עתידות להתעלות, וממילא הבהמות יעלו למדרגת אדם. כלומר, לבהמה עצמה תהיה דעת וחכמה. במציאות כזו אין האדם רשאי להעלות את הבהמה על גבי המזבח

ברגע והמנהיג מרגיש, חושב או עושה בכוון שיש בו משהו של "מעל לעם" ולא נמצא בתנועת נפשו "בתוך העם"! באותו רגע הוא הפסיד את מנהיגותו

כ-7 חודשים לפני דרשתו המפורסמת של הרב קוק 'שופרות' שהזהיר מפני היטלר, דרש הרב כלפון משה הכהן רבה של ג'רבה בשבת זכור בבית הכנסת והזהיר מפני המן "כמו הגרמנים ורוסיא ופולניא ורומניא, המצרים הרבה לישראל"

'מזבח חדש' – נקודת מבט מרעננת על עולם הקרבנות, שלא בורחת מהשאלות הקשות, ומחברת את כל זה אל המסעות שאנחנו עוברים בחיים, ומה שמתרחש בנפש שלנו. וכל זה דרך חיבור בין פנימיות התורה לפשט של ההלכות

הכל היה כמעט אבוד. חטא העגל, הפרת הברית, שבירת הלוחות. המתח היה כל כך גדול אחרי שהעם שמע את הבשורה הקשה: "כי לא אעלה בקרבך", ואחרי דברי משה: "אולי אכפרה בעד חטאתכם…". והנה מתרצה ה' ומבשר למשה על חידוש הברית

ככל שמישהו מפנים שהוא עוד לא הגיע, שהוא עוד לא מושלם, שלעולם הוא חסר, כך הוא דבוק יותר בה'. כאשר אדם מחזיק בלימוד הפתק האחד שבכיסו, שבו כתוב "ואנוכי עפר ואפר", זהו המקום של "כי תשא את ראש בני ישראל"

רבה של העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, הרב שמואל אליהו, מתייחס לפרשת חטא העגל שתיקרא בבתי הכנסת בשבת הקרובה ומסביר מה גורם לאדם ליפול משיא הגובה לתחתית? צפו

רבה של העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, הרב שמואל אליהו, מסביר ממה נובע כוחו של המקדש ולמה הטמפלרים לא הצליחו להקים אותו? צפו

האדם, בנוי מעולם פנימי, מהעדות שבארון העדות. לפני המעשים ועוד קודם לדיבור. והמעטפת החיצונית, הדיבור, והעשיה, הם המשך של  הלב, של ה"תוך"

הרב שמואל אליהו בסרטון קצר לקראת פרשת תרומה: "ויקחו לי תרומה. כי כשאדם מתאמץ לכל דבר שבקדושה הוא מתעלה ולכן נאמר 'ויקחו' לי ולא 'ויתנו' לי". צפו

אין מקום לקפוץ ולסייע לאנושות כולה לפני שדאגת לילדיך בבית, לאח ולשכן הקרוב, כן, הדאגה היא לכולם,- "לתקן עולם במלכות שדי", אבל המעגל מתחיל מהאני, משפחה, משפחת החמ"ד… עם ישראל וכן הלאה. זה הסדר הנורמאלי וזה פירוט המצווה של חז"ל

בין עם ישראל לבין הקב"ה נכרתה ברית עולמים, ובברית שני הצדדים מחויבים זה לזה: אנחנו מחויבים כי 'כפו עלינו', והקב"ה 'מחויב' לנו כי לעולם אנו בניו אהוביו