רבנים, היזהרו בדבריכם האופטימיים

מי צדק כאשר רבי עקיבא וחכמים ראו את השועל?

לקראת ראש השנה האחרון, לפני השבעה באוקטובר, פרסם רב חשוב ומוערך מאמר שכותרתו הייתה "תשפ"ד – תהא שנת פירוק דמיונות". במאמר טען כי "בניגוד למה שהשמאל מנסה לצייר, מצבה של מדינת ישראל הוא מהטובים בעולם כמעט בכל תחום". וכך למשל פרט: "מבחינה ביטחונית – מדינת ישראל כיום היא אימפריה אזורית. אנו מוקפים בארצות ערב מתפוררות ובארגוני טרור קיקיוניים. האיום של איראן גרעינית מטריד, אולם בטווח הקצר לגורמים רבים בעולם יש אינטרסים גדולים משלנו לא לאפשר זאת. בטווח הארוך, המשטר עצמו מצוי בהתפוררות. בהבנה פשוטה, בניגוד לעבר – שום גורם אינו מאיים על עצם קיומו של העם היהודי היושב בציון".

כאשר ראיתי בזמנו את הדברים, תהיתי מה מקור בטחונו של הרב, אך נשתכח הדבר בליבי. לפני פסח האחרון, עת עלעלתי באחד מעלוני השבת, קפץ לעיניי מאמר של אותו רב תחת הכותרת "לשבור את הקונספציה, לצאת חירות". שם כתב: "גם ברמה הלאומית ניתן להיתפס לזחיחות, לדמיין למשל שאם לא נדבר על הבעיה אז היא תעלם…".

וכך, לפני השבעה באוקטובר אותו רב מדבר בזחיחות על מצבנו הבטחוני הנפלא, כנגד אלה שמפחידים אותנו לשווא. וחצי שנה אח"כ, אותו רב, מדבר על הזחוחים, מבלי להרהר לרגע שמא הוא זה שפיזר חלק מאותה זחיחות.

זו דוגמא אחת לטרנד של אמירות רבניות המבקשות לייצר אופטימיות. אופטימיות היא כלי קריטי בעולמו של האדם ובחייה של אומה שחייבת להאמין שיש טוב בסיומו של כל קושי. יחד עם זאת, בימים אלה של ספירת העומר, קשה שלא להיזכר באמירות אופטימיות של רבנים, נר לרגלינו, שגרו כאן רגע אחד לפני שהישוב היהודי בישראל החל סופית להתפרק.

אחת מהן בוטאה בסיפור הידוע בו רבי עקיבא מהלך יחד עם גדולי ישראל על הר הבית, וכאשר הם בוכים בראותם שועל יוצא מקודש הקודשים, הוא, רבי עקיבא צוחק. כולנו גדלנו על מדרש זה על מנת לצדד בדעתו האופטימית של רבי עקיבא. רבי עקיבא אכן ניחם את חבריו, אך בפועל הם צדקו. סיפור זה שהתרחש מן הסתם לפני מרד כוכבא, ביטא בין היתר, את חששם של החכמים מהיציאה למרד כנגד רומא. רבי עקיבא לעומתם פחות חשש ופיזר אופטימיות שהסתיימה באחד מן האסונות הגדולים ביותר של העם היהודי.

ביתר בהירות התבטא רבי יוסי בן קסמא, בשעה שביקר את חברו רבי חנניא בן תרדיון על כך שהוא מסכן את עצמו וטועה בניתוח המציאות מול רומא. לאחר שרבי חנניא בן תרדיון עונה לו: "מן השמים ירחמו", מחריף רבי יוסי בן קסמא את טון דבריו ואומר: "אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי 'מן השמים ירחמו'?". כולנו נזכור ובצדק את רבי חנניא בן תרדיון שהיה אחד מעשרת הרוגי המלכות, אך קשה שלא להתעלם מן העובדה שרבי יוסי צדק.

מרד בר כוכבא היה מעשה של גבורה ועוז אותו ראוי להעלות על נס ולחנך לאורו. ואולם, מכיוון שהוא נכשל עקב הערכה לא נכונה של המציאות, הרי שראוי שנלמד את ילדינו את שתי האסכולות השונות שהיו לחכמינו ביחס למרד, ולא רק את דעתו החשובה של רבי עקיבא.

בעוד כחודש אצא אי"ה כשליח למחנה בני עקיבא בעיר מגוריה של אימי מורתי בקנדה. בילדותה היא חברה לבני עקיבא, למדה שם על תעוזה ועלתה לארץ ישראל. הציונות קידשה את דרכו של רבי עקיבא, עקב חובתנו לפעול בנחישות אל מול העמים ולא לפחד. אז חינכו כך, ולצערנו, הצורך באותה נחישות קיים ביתר שאת, גם היום. על כן, גם השנה נעמוד שם עם חולצות תנועה וננסה לחנך לציונות על פי תורתו של רבי עקיבא.

כך עשה בן גוריון כאשר הכריז על מדינה בשעה שידע שהדבר יביא עלינו מלחמה גדולה. אלא שקשה להשוות בין מציאות של ימים בהם ליהודים אין מה להפסיד, לבין מציאות בה אפשר להפסיד הרבה. דווקא היום, כאשר יש לנו מדינה יהודית, עלינו ללמוד גם את השיטות הפרגמטיות יותר, אותן ביטאו חכמים אחרים בדורו של רבי עקיבא. אחד מהם היה למשל רבי יוחנן בן תורתא שטען כלפי רבי עקיבא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא". בימינו ודאי היו מכנים אותו לגנאי כ"קפלניסט", אך קשה שלא להשתחרר מהעובדה שבמחלוקת הזו הוא צדק: המשיח לא בא ותמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא, בניגוד לדעת רוב הרבנים באותם ימים, הביאה לעזיבת הארץ ולתחילת הגלות. חלק גדול מהישוב היהודי בישראל שרד את חורבן הבית השני, אך לאחר כשלון מרד בר כוכבא, הוא כבר לא הצליח להתקיים פה לאורך זמן.

אני כותב את הדברים הללו, לא משום שאני מבקש לסיים את הלחימה בעזה. להיפך, אני מוצא עצמי מזדהה עם תפיסות לוחמניות הטוענות שבמציאות הגאו-פוליטית חייבים להילחם ולהיות נועזים, משום שכל ויתור גורר ויתור נוסף. השאלה היא מה צורת ההסתכלות וכיצד מקלים החלטות. האם היא באה מתוך מבט מפוקח על המציאות המורכבת, או מתוך אמונות רוחניות המובילות אותנו לקבל החלטות עם שיקולים שאינם מציאותיים. בהקשר זה אין הבדל בין משיחיסט בשמאל המבקש לותר על רמת הגולן בשם חלום על "חומוס בדמשק", לבין אדם בימין הקורא לצפצף ולזלזל באמריקאים, בבחינת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". לשניהם יש חזון ראוי, אך שניהם מתעלמים מהמגבלות הסובבות אותנו, ועלולים להוביל אותנו לאסון.

כמחנכים, עלינו לדאוג שתלמידינו ישמעו הן את קולו האופטימי של רבי עקיבא והן את הקולות המצננים.

בחצי הלצה, זו העת להקים את "בני רבי ישמעאל". רבי ישמעאל היה בר הפלוגתא המרכזי של רבי עקיבא באותם ימים ושיטתו הייתה מבוססת על ראיה מפוקחת של המציאות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי, למשל, בשיטת לימודו המתוארת במילים "דיברה תורה בלשון בני אדם". הבאת דברי רבי ישמעאל חשובים לא על מנת לבטל ח"ו את דרכו העמוקה והנחוצה של רבי עקיבא, אלא על מנת להביא גם את הקול המאזן. קול שמביט על המתרחש בעיניים יותר מציאותיות . אם נחזור לסיפור של רבי עקיבא וחכמים על הר הבית, הרי שעורכי הגמרא לא רצו לומר מי צדק. הם רצו שנשמע את שני הקולות.