עיתונאי 'ידיעות אחרונות' עמיחי אתאלי, המשרת כקמ"ן במילואים מרבה להתייחס למלחמה בעזה מזווית אישית, והיום הוא הביא את הזווית האישית שלו לסרטון המתעד את חטיפת התצפיתניות מנחל עוז.

בפוסט ארוך שפרסם בחשבונו ברשת X כתב אתאלי: "חבר דרוזי מהמילואים אומר לי עכשיו: לפעמים אני מתבאס שבין הבנות החטופות אין אפילו אחת דרוזית. האיש מהנדס, בן למשפחה עם שורשים עמוקים בתוך הממסד הישראלי, מכנה את עצמו דרוזי אשכנזי, אבל אומר שאם בין הבנות האלה הייתה דרוזית אחת, כבר לפני שבעה חודשים הוא יחד עם עוד אלפים מאחיו היה נכנס ברגל לתוך עזה ומפרק אותה עם הידיים עד שחמאס היה מזדכה על החטופות ללא תמורה. הוא אומר: אתם פשוט לא יודעים לדבר ערבית".

אתאלי ממשיך וכותב: "אין לי מושג אם הוא וחבריו באמת היו נכנסים ברגל, וגם אם כן, לא יודע אם הם היו מצליחים. מה שאני כן יודע זה שאנחנו כמעט ולא מפעילים על רצועת עזה כל לחץ אמיתי".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: מטה החטופים)

הוא סיפר כי "תוך כדי המילואים נחשפתי לחומרים קשוחים. זה הולך איתי יותר מדי זמן ליותר מדי מקומות ולכן אין לי משאבי נפש לצפות עכשיו בסרטון החיילות, אבל מכל מה שנחשפתי אליו במלחמה אני בהבנה שפשוט לא ידעתי כלום על האויב. בין היתר לא דמיינתי את הקלות שבה מה שמכונה: בלתי מעורבים, מצטרפים לאלימות לא מתוכננת מראש. לא דמיינתי את הבנאליות של הרוע שבמסגרתה גם אנשים נטולי כל תפקיד מלחמתי, נטולי נשק ונטולי כל מידע מוקדם על הפלישה, עשו חלק ממעשי הזוועה הקשים ביותר בשבעה באוקטובר".

"אנחנו תמימים וקשה לנו לדמיין כמה זעום מספרם של העזתיים שבאמת היו נמנעים מאלימות לו רק הייתה נקרית בדרכם. רק תן להם פירצה קטנה בגדר, והם בשנייה הופכים לחוטפים, רוצחים, אנסים, בוזזים. ככה אני מנסה להסביר את התרבות הזאת לאנשים שאני מדבר איתם: אם הייתי מספר לך בהתרגשות שכרגע הגדר ללבנון פרוצה, לאן האינסטינקט שלך היה לוקח אותך? תחשבו מה קרה בצד השני".

"כמה מקרים של אנשים, אזרחים לגמרי, ששמעו שיש בלגאן, אשכרה לקחו מונית אל פירצה בגדר, לא פעם זה נגמר בנשק של חייל או מחבל שהם מצאו זרוק, והשתתפו בכל אחד מסוגי הזוועות. לפעמים הם הסתדרו גם בלי צורך בנשק. אתם מכירים מישהו במעגל כלשהו שלכם שהיה מעלה על דעתו לעשות דבר כזה? ואם הייתי מספר לך שכרגע הרגנו אלף אזרחים עזתיים בלתי מעורבים, כמה מאיתנו היו יוצאים עכשיו, פיזית, לרחוב ומתחילים לרקוד? אתם בטח יודעים מה קרה בצד השני".

"למרות שגדלתי במזרח ירושלים, למרות שאני עוקב אחרי העולם הערבי, למרות שאני קמ"ן – לא היה בי קצה של השגה על עומק התרבות המופרעת שנמצאת סביבנו. כרגע אנחנו מדברים עם האויב בשלל שפות: בשפת המשא ומתן, בשפה הומניטרית, בשפה של לחץ צבאי בעצימות חלקית באזורים חלקיים, לצערי הרב אף אחת מהן היא לא ערבית".