שאלה

ב"ה באתי ממשפחה דתית מאמינה וחזקה, אבל השכונה שלי טיפה טיפה פחות (לא משהו משמעותי) ובמשך התיכון והחטיבה, ההדרכה והשירות לאומי ראיתי כל מיני סוגי דתיים, כל מיני סוגים של חיי אמונה בקב"ה, עם חלק הסכמתי ממש ועם חלק פחות.

אני אישית מאמינה בה` וברור לי שהוא מלך העולם והמציאות ואין עוררין על זה. אבל מאוד מאוד קשה לי שאנחנו חיים (אנחנו "הדתיים") בצורה יחסית פשרנית. להלכה אין כ"כ תוקף חזק ומשמעותי. לדוגמא-צניעות, זה כבר מזמן מזמן נהפך לגבול חברתי ולא לגבול הלכתי. כנ"ל בתפילה, במצוות חגים, כאילו לאמונה שלנו עם ה' ולברית שלנו איתו יש רשות ויש חובה. לא הכל חייב לעשות ומה שהצלחת לעשות-יישר כח. זה מספיק.

אני לא מבינה איך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו? מצד אחד-אנחנו מאמינים באלוקים ולא אתיאיסטים, מצד שני-ההלכה היא של הרב "נוח"… כמו סופרמרקט-שלוקחים רק מה שמשתלם ומה שנוח לאותו זמן ותקופה. אז נכון, פעם הדתיים בקושי הלכו עם כיפות ולא שמרו נגיעה וכביכול הציבור הדתי בעליה אבל בשטח זה לא נראה, כי תרבות המערב יותר ויותר משפיעה: השפה, התרבות, הבגדים, השיח שלנו יותר ויותר מתקרב לעולם החילוני. וזה פשוט מזעזע וקשה לראות את זה.

אז נכון שהאידיאל הדתי שלנו זה אנשי "מרכז הרב" ותושבי קריית משה, שהם כביכול חיים את ה"תורה והעבודה" של הרב קוק והרב נריה בצורה באמת שוויונית והם לא מושפעים. מצד שני-קטונתי. קשה להגיע לרמה ולרף שלהם, וכולנו כ"כ רחוקים משם. אז אולי בכלל לפנות לעולם החרדי, ששם הכל טוטאלי ומוחלט ואין בלבולים והאמונה בה' היא חזקה ויציבה ואין זליגה לעולם ה"לייט" או לעולם החילוני?

אז מה עושים? אני יכולה עכשיו ל"התעלם" מהנפש והנשמה שלי ולהמשיך לחיות חיים רגילים ונוחים מבחינה דתית, כלומר-להתפלל, ללכת פחות או יותר צנוע, לאכול כשר, אבל לא מהדרין, לבלות במקומות סבבה ועוד, כי זה החברה הדתית בארץ, גם אם זה לא ההורים שלנו, כי אתם דור אחר. הילדים הם כאלה, מבולבלים ומגששים ומחפשים את דרכם.

ולמה זה קורה?כי הדרך הדתית לא ברורה וסופה כמו תחילתה. אין גבולות וגדרים ברורים, אנחנו קופצים מחברה דתית כזאת לאחרת ולכולם קוראים דתיים. ואני יכולה לעומת זאת להחליט עכשיו אני נהיית דתייה אורגינל, אמיתית ולו מזויפת. הולכת צנוע גמרי, מתפללת כל יום בדבקות וכוונה, מתחתנת עם מישהו צדיק וישר, מקימה משפחה גדולה ועוד. ואז יש שאלות- אני יאבד חברות שלי? אני כבר לא ימצא איתם שפה משותפת? איך יסתכלו עלי ברחוב נגיד? אני יראה "שווה" או "דוסית"? האם אני יוכל לעבוד במשהו שלא קשור לחינוך? נגיד תקשורת, משפטים ועוד? למרות שזה לא תחום "דתי" כביכול.

בעז"ה שנזכה לקידוש ה' בעולם

תשובה

שלום

התפיסה החרדית אינה תפיסתנו האמונית. יש שם טעות במבט על גאולת ישראל, קדושת המדינה וחשיבות הצבא שלנו. גם באופן לימוד התורה אנו חולקים עליהם, אנו מבקשים את תמימותה, כולל הצד האמוני הפנימי ולא רק החיצוני. לכן להיות חרדית אינו התקדמות לשלימות. תשאפי לגדלות, להיות ציונית דתית מלאת יראת שמים ותורה שלימה.

חלק נרחב מהציונות הדתית בעת הנוכחית, אינה הולכת בדרכו של מרן הרב קוק, אלא בדרך הפוכה ממנו. יסוד חייו ומשנתו היה הקודש. כל רצונו היה לינוק מנשמת האומה את טללי החיים שלה- את התורה על כל חלקיה. רק מתוך נקודה זו, הוא הביט על החיים והסתעפויותיהם, ועל התהליך הציוני כתהליך שיבה אל רצון ד', אל נשמתנו העצמית.

עם ישראל במשנת הרב הוא יצירה אלוקית, הנושאת בקרבה שם השם. ובעת התחיה התפקיד הזה נתבע ממנה במלא העוז, ולכן הרב אהב את האומה, וניסה בכל כוחו להסביר את השראת השכינה בנו שהיא הגורמת לכל התהליך הציוני והתרבותי, שתחילתו בכפירה וסופו יהיה באמונה עליונה ונבואה.

תורת הרב קוק היא תורה של קדושה תמימה, יראת שמים, עמל, ישרות, ענווה כלפי שמיא וכלפי גדולי הדורות. רק משם הוא הגיע. על כן, בחלק מתשובותיו בשו"ת שלו הוא כותב לפעמים את דעתו ההלכתית, אך מבטל אותה מכיוון שהוא מראה כיצד הקודמים לו סברו אחרת.

אהבת ישראל במשנת הרב היא ביטוי לדבקות בנשמת האומה, שהיא היסוד שכל הגופים הישראליים החיים כיום הם הופעות שלה. לכן הוא לא נמנע מלבקר, להלחם, ולמחות, בכל פעם שפגעו בנשמת האומה (דהיינו התוה"ק), כגון במאבקו על השבת במושבות, על הצניעות בת"א, על האמירה שהציונות שדבר אין לה עם הדת ועוד. הוא הבחין בין אהבת ישראל ובין הביקורת החשובה נגד אישי ישראל.

בניגוד למה שמחנכים רבנים טועים בימינו, הרב לא רצה להשתלב בחברה החילונית מבחינה תרבותית, אלא לפעול מולה בקו מקביל, לבנות אלטרנטיבה על טהרת הקודש שתחליף את המפעל הציוני כשיסיים תפקידו. שיתופי הפעולה עם הציבור החילוני היו סביב צרכים משותפים, או סביב האפשרות להסביר להם את התורה הגואלת ולהשפיע עליהם. אך בשום אופן לא לקבל מהם את יסודות התרבות של הכפירה. הכל יש לנו בתרבות הקודש, כולך יפה רעייתי ומום אין בך, אין צורך ברכוש מהותי מערבי. יש על כך אגרות רבות שלו, ופסקאות באורות ובדרשותיו. הרב אמנם הכיר את הכפירה ואת שורשיה, וגם עלינו להכיר. אך הכרה אינה קבלה, ואינה הפריה הדדית, אלא טיפול בבעיה ומחשבה כיצד לנצח על כלי הנגינה הללו של העולם המודרני.

בין הרב קוק למזרחי

לעומת יסוד הקודש של משנת הרב קוק, חלק נרחב בציונות הדתית בימינו הוא ההמשך של תנועת 'המזרחי' בראשיתה, דהיינו התנועה שהרב לא סבר כמותה אלא פרש ממנה והקים את דגל ירושלים.

ההבדל המרכזי בין השניים- האם האדם וצרכיו במרכז והתורה לו פולקלור מקרי וחביב, או שד' ותורתו במרכז, והחיים כולם הם הביטוי שלהם. האם אנו משתוקקים לנבואה ולעוד מצווה, עוד קדושה, עוד הידור, או שאנו משתוקקים להשיל מאיתנו את העול המרגיז של 'החושך' ששמו יראת שמים.

תנועת המזרחי דוגלת בשילוב ערכים שונים (הן בעסקנות פוליטית, הן מבחינה אידיאולוגית), ולא דוגלת בהרמוניה שלהם כנובעים מהתוה"ק. היא מגיעה מתוך ערכים ותופעות (חילוניות ודתיות), מנסה לשלב אותם בחיים, אך אינה מניחה את כל האספקלריה שלה ביסוד הקודש.

בנוסף, גם ערכים פסולים חודרים אלינו דרכה, לא רק ככלים אלא אפילו כערכים מערביים חיצוניים, לתוככי בתי המדרש ממש. במקום בניית אלטרנטיבה של קודש המחיה את החול, התנועה הזו מבקשת להתחבר ולהשתלב תרבותית בעולם החילוני, במדיה ובעיתונות, בלבוש ובהתנהלות החיצונית והפנימית. לינוק משם את משמעות החיים, לתת להם לנהל לנו את התודעה, ולפעמים גם את עולם הרבנות.

בחלק נרחב מהציונות הדתית של ימינו, האדם ותאוותיו במרכז, ולא השם ותורתו. החיים הבסיסיים במרכז, ולא דרישות התורה להתעלות ולהופיע חיים עליונים יותר כפי הדרכת ההלכה. יש ב'מזרחי' אנשי מוסר, יש רעיונות תורה, יש גם קדושה לפעמים. אך לא כשיטה כוללת המשרה על החיים כולם את הקודש ודרישותיו, אלא כדבר מקרי, ספונטני, לא מחייב עמל והתעלות ולא נובע מהתבטלות מוחלטת לתורה.

כל התופעות שאנו מוצאים בשנים האחרונות, הן תוצאה של תרבות ששמה 'אידיאליזציה של החולשה'. עושים מהצרכים והתחושות עיקר, ושמים התורה בקרן זוית. כגון התחזקות המגמה של חוסר צניעות, של לימוד תנ"ך כפי התחושה וללא יראה מחז"ל, של פסיקה מתוך תחושות שלא על פי כללי ההוראה, של חילול שבת ממלכתי בהובלת אנשי רוח ציוניים דתיים, של ברית נוחה עם הנוצרים במקומות מסויימים, של נשים קנטרניות עולות לתורה כי הן רוצות והתורה תתיישר לפיהן, של נשות הכותל המורדות בד' שחלקן מגיעות מתוכנו, של צפיה המונית של הציבור במדיה בסדרות לא צנועות עם עריות ואלימות, של חבירה מתבקשת לשונאי התורה במפלגות מסוימות, של חקיקת גיור כפי התחושה ולא כפי ההלכה, של מנהיגים ללא סממנים דתיים ועוד. כשאין הציבור מגיע ממחויבות לקודש, אזי החול יביס אותו מהר.

אם האדם העיקר, אז התורה צריכה להתעקם לפיו- תחילה בעיתונות של מרידה בתום האמוני ויראת השם כגון מוצש, ואחר כך בהתנהגות שלא היתה כמוה- שליחת סמס בשבת כדתיים, הקטנת כיסוי ראש לנשים בעידוד רבני, אנשים ההולכים לקנטרי קלאב לבריכה אחרי שחרית של שבת עם הטלית בידם ועוד.  גם בעבר היתה חולשה במזרחי, דהיינו בחלק זה בציונות הדתית. אולם היה ברור לכולם שיש תורה, ואנו לא שם עדיין. באותה התקופה, עוד היה ערך גדול בתנועה זו.  אך עתה יש אידיאליזציה של החטא במקומות רבים בתוכנו, יש אנשי רוח המסבירים מדוע הדברים מותרים, ומנמיכים את התורה למדריגת האדם כך שיהיה לו נח לחיות, והתורה לא תעשה בעיות, ועוד יש שתולים זאת בהלל הזקן (ח"ו). לא כהיתר פרטי פה ושם, אלא כדרך חיים לכלל- חיה ותן לחיות, ותסדר לי את הדת בצד. מוצאים היתר דחוק לכל תאווה ולכל גחמה, והתורה הופכת לפולקלור בעלמא במקום סם החיים.

הפייסבוק הביא את התורה לרמה רחובית דלה ומחוללת, כאנקדוטות של דת חכמה ולא כתורת החיים המעמיקה העליונה, הדורשת לצאת ממדריגה אחת לאחרת.  יש רבנים הכותבים בסגנון שרחוק מדרכה של תורה, בעיתונים ועלונים שיש בהם חוסר צניעות ולשון הרע. נהפכנו בחלקנו לישראלים בעצם ודתיים במקרה, במקום להיות אנשי קודש, שממנו הכל נובע, ואליו הכל שואף.

ישיבות תיכוניות, אולפנות וישיבות הסדר, המוציאות מתוכם אחוזים גבוהים מאד של דתלשי"ם- זוכות בפרסים על מפעל חינוכי. יראת שמיים אינה פרמטר להצלחה, אלא המוסר של האדם, ההתנהגות ה'ישראלית' שלו. כמה הוא נחמד, כמה שירת בצבא, כמה הוא בסדר. אך הנחת תפילין? לא קריטי כשיקול להצלחה חינוכית. יש מתוכנו (רבנים ואנשים) שחיים בדמיונות כאילו הכל בסדר. אין בעיות, אין מגמות של התפרקות ירא"ש. הם מתנחמים בכך שהציבור לאומי ושלימות הארץ מובטחת כביכול. אך זו עצת היצר כפי שכתב המסילת ישרים, שמצייר לאדם שאין בעיה והכל בסדר, בעוד המציאות רועדת תחת רגליו והוא צריך להזהר ולתקן. גם א"י תשלם על התרבות הזו, כשהגחמה תהיה שמאל במקום ימין, הכל יתהפך. כשאין ירא"ש, אין מגמה בהירה.

אנו נקראים לתקן את הציבור היקר ששמו ציונות דתית. לחזק בו את המגמות החיוביות המצויות לצד הקטסטרופה שקוראת בחלקו בימים אלה. לקחת אחריות, יחד עם ראיית הצד השלילי כפי שהוא, עלינו לראות גם את האור הרב שבחלקו המתוקן- ריבוי התורה והתפילה, ההתחזקות הכללית ואהבת השם בקרב רבים (לא רק בקרית משה יש אנשי קודש, אלא בכל המחוזות הציוניים-דתיים). עלינו לדרבן את הבריא כך שישפיע על החלש.

יש להזכיר לעצמך ולאחרים כל העת שיש בעיה בתוכנו, ואסור להיות מושפעים ממנה ח"ו אלא לקחת עליה אחריות בלבד, כשתתבגרי. את צעירה, ולכן עליך למצוא את הדרך שלא להיות מושפעת מהצדדים השליליים דלעיל, לא לקרוא דברים לא צנועים בעיתונים דתיים, ולהרבות בלימוד. תמצאי קהילת יראות השם, עם שיעורים וליווי שירוממו אותך בעבודת השם, שלא ינמיכו את רוחך ולא יהפכו את התורה לבעיה שיש לפתור בחייך.

תהיי ישרה ואמיצה, דתיה וקדושה, צנועה ומלאת ענווה, אוהבת השם ודבקה בתורה. רק כך תשרה עלייך שכינת השם. עסקי בתיקון החולשות שבך, ופחות בחולשות של אחרים, בגיל הזה. אם תגדלי כך, תוכלי אחר כך תוך שמירה על ערכים אלה, גם להתפתח ולפרוח במקומות נוספים מחינוך, כגון תקשורת וכו', ולהשפיע קדושה שתדחה את החושך. את החברות שלך תאבדי בחלקן אולי. אך אין הדבר מתחייב, תוכלי לבקש שהמציאות תהיה כפי אמונתך, כך שהבילוי יהיה טהור ולא מלוכלך.

תזכרי כל העת- הקודש ינצח. נצליח להראות בסופו של תהליך שרק חיי תורה הם החיים האמיתיים, רק שם המנוחה, שם השמחה והפריחה, שם החול ימצא את מאוויו ואת ייעודו, ומתוכו אפשר לגשת למכלול העשיה במדינתנו האהובה. התהליך עד שיבינו זאת כולם, הוא ארוך, וזהו התהליך של משיחיות בית דוד כמי השילוח ההולכים לאט, אך בבטחה ובעמקות, עד הניסוך במקדש.