ההנהגה הפוליטית החרדית הגיעה במערכת הבחירות לרבנות ירושלים לשפל מוסרי חדש. מלכתחילה, במקום לעסוק בשאלה מי יהיו הרבנים הראשיים של העיר, היא עסקה בשאלה ההפוכה: מי לא יהיו רבני העיר.

תחילה ניסתה העסקנות החרדית להילחם בכל דרך במועמדותו של הרב אריה שטרן שליט"א, שזכה לתמיכה נדירה של הציונות הדתית מקיר לקיר (וזה כמובן 'חטאו' העיקרי), דרך הכפשות והשמצות מחד ותרגילים משפטיים מכוערים מאידך. משנכשל ניסיון זה, ומשהתברר שאין סיכויים רבים למועמד החרדי הירושלמי, נשלף השפן האחרון: עוד בן למשפחת לאו עתירת הקשרים, שזה עתה הפסיד בבחירות לרבנות בנתניה. שאלות מוסריות כגון האם ראוי שלמועצת הרבנות הראשית יצטרף גם אחיו של הרב האשכנזי הראשי (בנוסף לאביו ולחותנו שכבר יושבים שם), והאם בכלל נכון להצניח לעיר מועמד שמעולם לא גר בה, לא התחילו להטריד את העסקנים הללו; העיקר שלא יהיה רב ראשי ציוני-דתי.

בגזרת הרב הספרדי התמונה עגומה עוד יותר. הרב שלמה עמאר שליט"א הוא כנראה גדול הפוסקים בדורנו, בעל ניסיון מוכח כרבה של תל אביב ולאחר מכן כראשון לציון. אולם יש לו 'חיסרון' גדול אחד: הוא מסוכסך עם אריה דרעי והנהגת ש"ס. משום כך, החליטו חכמי ש"ס לזנוח את איבתם הישנה לרב שמואל אליהו שליט"א, וגררו אחריהם את החרדים האשכנזים לתמוך בו על אף היותו ציוני-דתי; העיקר שהרב עמאר יזכה שוב למפח נפש.

מצער לראות כיצד שוב הופכת הרבנות הראשית בידי העסקנות החרדית לקרדום לחפור בו לצרכים פוליטיים ואישיים, ללא כל קשר לכבוד התורה ולקידוש שם שמים.

==

הרב אמנון בזק הוא ר"מ בישיבת הר עציון. הטור נכתב בעמוד הפייסבוק שלו בו ניתן לדון בנושא.