סדום יכולה הייתה בהחלט להיות קרויה, גן העדן של המזרח התיכון. כשהתורה מתארת את העיר, היא משתמשת בתיאורים חיוביים מאוד. "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יי אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יי כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר".

אבל בצד היופי הגיאוגרפי והעושר המקומי, החלה בסדום להיווצר אידיאולוגיה לא מוסרית. שני פסוקים לאחר תיאור העיר, מתארת התורה את אנשיה: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיי מְאֹד". הם לא רק רעים ולא רק חטאים, אלא שניהם. מאוד.

בניגוד למה שמתואר בסרטים, על ההוללות של אנשי סדום, מדרשי חז"ל, דווקא מתארים את סדום בתור עיר מאוד מאופקת. מה שהחזיק את סדום היה "שלטון החוק" – הכל נעשה לפי החוקים. וכמובן יש להעניש את העבריינים.

על פי חז"ל, שתי הבעיות העיקריות של סדום היו: משכב זכור והאיסור לגמול חסד לזולת. החוק בסדום אסר על מתן צדקה, והאווירה החברתית הייתה של יחסים חד מיניים. מה הקשר ביניהם.

אנשי סדום, כאמור חיו בעושר מופלג. אדמתם הפוריה ומיקומם על הציר המרכזי, גרמו לשגשוג כלכלי חסר תקדים באותם הימים. עם העושר חלחלה בהם ההכרה, כי העולם מבחינתם הגיע למיצוי – הם הגיעו לשלמות עלי אדמות.

מובן שאם כבר הגענו לגאולה השלמה, אז אין צורך להוליד ילדים, ולהקים דור חדש. לכן אין צורך להתחתן יותר. אבל היצר עדיין שולט ותובע את שלו, אז פונים ליחסים שאינם מולידים. לכן משכב זכור, הפך מסטייה לנורמה חברתית. זוהי אמירה, כי כל אחד רואה בעצמו את השלמות.

גם העניים, מזכירים להם, כי העולם עדיין לא מושלם. אבל להרוג עניים, זוהי מלאכה בזויה בשביל אנשים מכובדים כאנשי סדום. יותר קל להפטר מהם, על ידי תקנות שיאסרו על מתן צדקה. העניים יבינו לבד כי אין להם מה לחפש במקום שכזה.

חברת השפע של סדום, ניסתה לשכנע את עצמה, כי היא העולם כבר מושלם. אבל מתברר שמתחת למסווה הנעים של "קיום החוק", מסתתרים יצרים ורוע מהסוג הגרוע ביותר. היצרים ניצחו את הנעימות של החוק, והפראות השתוללה "בסיוע החוק".

במקום להתגבר על הרוע, הם חוקקו חוקים המתעלמים ממנו. אבל הוא יושב ומחכה לשעת כושר. כשהוא יתפרץ הוא יעשה זאת בגדול, תוך מחיית כל מי שבדרכו.

הקב"ה, עצר את הרוע מלהתפרץ. הוא מחה את העיר על יושביה, כשהוא מציל את האדם היחיד שעוד נשארה בו אנושיות וחמלה הדדית. לוט, ספג את המוסריות הזו מבית אברהם דודו, הוא כמעט ונשטף בזרם הסדומי, וניצל בדקה התשעים.

בחברת השפע של העולם המערבי, הפער והניכור בין חלקי החברה הולכים ומעמיקים. סטיות מיניות, מקבלות לגיטימציה והופכות לנורמות חברתיות. העולם המערבי, לא למד מהסיום העגום של סדום, ומתקרב אליה במודע או שלא במודע.

התשובה ל"סדומיות" צריכה להיות בשני אופנים: מחד, צמצום המתירנות והפריצות בחברה, תוך הוצאת סטיות אל מחוץ לגדר הציבורית. ומאידך הוספת מעשי חסד, בין אם במישור הפרטי -התנדבות וצדקה, ובין אם במישור הלאומי – חוקים שיגנו מפני עושק.

יש לבלום את הדרדרות החברה, לשפרה ולתקנה, כדי שלא נגיע להיות כסדום וכעמורה.