השביעי באוקטובר הוא לא השואה לא רק מבחינת כמות הנרצחים (רק כדי לסבר את האוזן – ביום אחד בשואה, בה' חשוון תש"ד, נרצחו כ- 43,000 יהודים); אלא בראש ובראשונה מבחינת המצב הלאומי של העם היהודי.

השואה הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של הגלות שנמשכה כאלפיים שנה; אלפיים שנה שבהם טבחו בעם היהודי שהיה ללא ארץ, מדינה וכוח מגן.

השביעי באוקטובר הוא ללא ספק אחד הימים השחורים בהיסטוריה של העם היהודי אולם הוא נמצא ברצף ההיסטורי של שיבתנו לארץ, שיבה שבתוכה יש גם נפילות ואסונות. השביעי באוקטובר הוא חלון הצצה אפל לימי הגלות; ארבע עשרה שעות של חשכה שבהם טעמנו טיפה מרה מכוס התרעלה ששתו סבינו וסבתותינו על בסיס יומי. לאחר ארבע עשרה שעות, ולמעשה כבר במהלכן, מדינת ישראל התעשתה והשיבה לאויביה מלחמה.

אז נכון, ההפתעה גדולה והמכה קשה וכואבת, אבל ברוך השם יש מדינה, ויש צבא, ויש לוחמים גיבורים שהתעשתו ומנעו אסון הרבה יותר גדול.

משפטים מבית המדרש הפרוגרסיבי כדוגמת "מדינת ישראל נגמרה בשביעי באוקטובר"; "חזרנו לימי השואה"; "לא התקדמנו כלום בשמונים שנה האחרונות" – הם שקריים ונבובים. מדינת ישראל לא נגמרה בשביעי באוקטובר; לא חזרנו לימי השואה; ובוודאי שהעולם והעם היהודי התקדמו פלאים בשמונים שנה האחרונות.

אנחנו נציין בכאב את יום השואה, ונציין בכאב את יום הזיכרון שיקבע לזכר האסון שפקד אותנו השנה – אולם לא נהיה כפויי טובה לקדוש ברוך הוא שמקדם אותנו מדור לדור ומשנה לשנה. הרע עובר. הטוב מתגבר. בעזרת ה'.