הרב אברהם סתיו מתייחס בפוסט נוסף לנושא אי גיוס החרדים לצבא, ונזכר בחג הפורים של שנה שעברה, בה נבצר ממנו ומילדיו לחגוג את החג בגלל שהוא היה במילואים.

הפוסט המלא של הרב אברהם סתיו

בפורים הזה נזכרתי בפורים הכי מבאס שהיה לי בחיים. בכוונה אני כותב 'מבאס', ולא 'עצוב', כי זה לא היה אירוע טרגי או משהו כזה, אלא פשוט פורים ממש מוריד ומתסכל.

זה היה בפורים שעבר, כשהייתי בתעסוקה מבצעית במילואים. העובדה שלי עצמי לא היה פורים, מלבד קליעה במטווחים למטרות עם שמות עשרת בני המן, הייתה החלק הפשוט. הקושי הגדול היה עם הילדים שלי בבית, שלא היה מי שיסיע אותם לחלק משלוחי מנות לחברים ומי שילמד איתם לפני הסעודה וירקוד איתם במהלכה, ובתיה הייתה חודש ויומיים אחרי לידה (יום אחרי קו פרשת המים של הפטור ממילואים), כך שגם היא לא בדיוק יכלה לפצות על ההיעדרות שלי.

ולא הייתה שום מלחמה, או שום דיבור על מלחמה, אז לא הגיעו שוברים של מתנות מצה"ל ולא תחושה מיוחדת של סיפוק או של שליחות, כך שרוב הילדים סיכמו את הפורים במילה אחת פשוטה: 'באסה'.

יצא גם שבתעסוקה ההיא הסתובבתי קצת בבתי מדרש חרדיים. יש לי חולשה לבתי מדרש חרדיים. אני יכול לפתוח בהם ספר ולשקוע בלימוד עם ניגון מסורתי עד דלא ידע. ויחד עם זאת שקעה בי גם ההכרה שזה פשוט לא פייר. שאם נשים בצד את כל הפלפולים והאידיאולוגיות, בסוף אין שום צדק בעובדה שכל הילדים המתוקים עם הפאות המסולסלות שממששים את הרובה והמחסניות שלי חוגגים פורים עם ההורים שלהם, והילדים שלי לא.

קשה לי לדבר על חוק הגיוס מתוך הפה שלי. קשה לי לדבר על הזכות הכי גדולה שאי פעם זכיתי לה, להגן על עם ישראל בגופי, כעל נטל מעיק שצריך להכריח מישהו לסחוב אותו. אבל כן הייתי רוצה לדרוש, מכל מי שבונים בכנסת ובממשלה ובתקשורת הררים של תירוצים מפולפלים, שיעזבו שנייה הכל ויסתכלו בעיניים של הילדים שלי.