אכזריות כאסטרטגיה

נראה שכל תופעה היסטורית היא ייחודית. בגלל הרקע, הטכנולוגיה, העמים האזוריים וההקשר הבלעדי שלה. אף על פי כן ניתן למצוא נקודות דמיון החוזרות על עצמן בהיסטוריה שכדאי ללמוד מהן ואף להפיק לקחים. סיפורי דאע"ש- המדינה האסלאמית נכון להיום, מסמרי שיער. הם מלווים בסרטוני יוטיוב מחרידים ובגל פליטים חדורי זוועות המזכירים תופעות מנבכי ההיסטוריה.

כמובן שהמערב קיבל סטירה מצלצלת רק לאחר שעיתונאי אמריקאי מצא את עצמו נטול ראש. וזה סיפור הנוגע כבר לנקודת המבט האוריינטלית של המערב, המתמקד בעצמו. הרי אלפי נערפיי ראש מקומיים לא זעזעו את אמות הסיפין. לענייננו, במאה החמישית לספירה הרעידו את אדמת אירופה ההונים על סוסיהם.האימה מסיפורי הזוועות על מעשיהם של ההונים גרמו לנדידת העמים הגדולה. לא מדובר כאן באירופים בני ימנו המערבבים אספרסו בהנאה, אלא על שבטים גרמאניים מגודלי גוף שעשו צרות לאימפריה הרומית. סיפורי זוועה על שריפת כפרים עד הייסוד, עריפת ראשים ועוד גרמו למנוסה של הקשוחים שבשבטי אירופה. סיפור דומה מסופר על הויקינגים אשר שטו בספינות ובזזו את הערים והכפרים שלחופי הים בצפון אירופה באגרסיביות רבה. במקרים רבים הויקינגים פשטו על כפרים ריקים מאדם. בשל כך שכשזיהו יושבי החוף שספינות הויקינגים מתקרבות הם נטשו במהרה את הכפר כדי להציל את נפשותיהם. כך גם ג'ינג'יס חאן שהטיל את אימתו מסין ועד לגבול ארץ ישראל.

מעבר לכישורי הלחימה וההנהגה המצוינים של הויקינגים ההונים והמונגולים, האכזריות היוותה חלק מהאסטרטגיה המלחמתית. כך בעיר מוסול- על פי הדיווחים- כאשר הגיעו לוחמי דאע"ש נמלטו כחמש מאות אלף איש מהעיר. ובעיר תכרית שנכבשה יום אחר כך, נראו שתי חטיבות של צבא עירק נוטשות את העמדות כשהן נותנות ללוחמי דאע"ש את העיר כמעט ללא קרב. וכמו בהיסטוריה הוויקינגית- מונגולית, גם פה אימת האכזריות הבריחה לוחמים ואזרחים.

הפחד ומראות הזוועה משרתים את לוחמי המדינה האסלאמית. גם הקנאות הדתית ותודעת השליחות משמשים כמובן כלי ומנוע לכוח ההרס ותשוקת הכיבוש שלהם. אך בעיקר האכזריות משמשת כאסטרטגיה צבאית. שתי צדדים לה. האחד, הטלת אימה על האויבים כפי שצוין עד כה והשני הוא גיוס והתלהבות מוסלמים אשר רואים בדאע"ש כוח עולה אל מול המערב. העוצמה של הסרטונים שמפארת את כיבושי לוחמי המדינה האסלאמית ואכזריותם וחוסר האונים מבית היוצר של מדיניות זוכת פרס הנובל של אובמה מעלה את האגו של המוסלמי הממוצע. בתנאי שהוא סוני כמובן.

יתרה מזו, לוחמי המדינה האסלאמית מצליחים לראשונה למחוק את גבולות סייקס פיקו שקבע המערב לאחר מלחמת העולם הראשונה. אז המערב הגיע עם עוצמה טכנולוגית ועוצמה ערכית מגובה בצדקת דרך לעיתים פטרונית ומתנשאת מידי וגדע את שנות השליטה המוסלמית במרחב. מאז העולם המוסלמי שקע ברגשי נחיתות אל מול המערב. רגשות שרק המהפכה האיראנית נפחה בהם תקווה ועידוד עד להתעצמותו האסלאמיסטית של ארדואן בגזרה הסונית. כיום לוחמי המדינה האסלאמית מציתים את דמיונם של רבים מבני הדת המוסלמית כרוח סערה. האכזריות, העוצמה, הקנאות הדתית עושים הרבה מעבר למה שחוצפתו שממוסדת למדי של ארדואן יכולה לעשות. כאן מובטח כוח סוני אסלאמיסטי עולה, שגמגום המערב רק מעצים את כוחו.

כך שמצד אחד יש מה לחשוש מהכוח העולה בלבנט שגובל איתנו בסוריה ובממלכה האשמית, מצד שני הזנת הפחד משמש לטובתם. אין זה חדש כי ערך חיי אדם עולים במערב עשרות מונים אל מול האסלאם, או לפחות האסלאם הקיצוני איתו בעיקר, יש למערב מלחמה גלויה. הומניזם מקדש חיים אל מול קידוש המוות המעניק חיי נצח, או שבעים ושתיים בתולות.