אחרי שנגמר השלב הראשוני של הדיונים נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, ואחרי שבית הדין החליט לפרסם 4 צווים נגד ישראל בזמן שאהרן ברק יושב כחלק מהרכבו, אפשר כבר לומר כי התפרקה עוד קונספציה ישראלית וכי בג"ץ הוא לא כיפת הברזל המשפטית של ישראל, לא שכפ"ץ, אפילו לא שק חול.

לשמוע את פסיקת בית הדין הבינלאומי "לצדק" בהאג היה תהליך מייגע, מהדיון לפני שבועיים בו הטיחה דרום אפריקה (מדינה שמנהיגיה קוראים יום יום לרצח עם של המיעוט הלבן במדינה באופן תדיר) האשמות הזויות וחסרות כל ביסוס הגיוני או עובדתי, לדיון ביום שלאחר מכן בו נאלצו נציגי ישראל לענות לטענות הזויות וציטוטים קיקיוניים בגינונים משפטיים, עד לפסיקת בית הדין היום, בו קבע כי "אכן יש חשש שמעשי ישראל עלולים להגיע להאשמות ברצח עם".

התהליך הזה היה ארוך, מרגיז ומתסכל. אך ממש לא רק בגלל בית הדין עצמו, לא רק בגלל הטיעונים ההזויים, הצביעות שמתפרצת מכל חור והגינונים האירופאיים שכיסו את כל זה. מה שהכי הרגיז ותסכל אותי הייתה עוד קונספציה ישראלית שמתפרקת לכולנו מול העיניים.

במשך עשורים, בעצם מרגע המהפכה המשפטית של אהרן ברק, מכרו לישראלים כי "בג"ץ הוא כיפת הברזל של ישראל" או ש"בית המשפט העליון הוא השכפ"ץ של החיילים". ומסתבר ששוב, כמו כל שאר הקונספציות, מדובר בשקר חסר תוכן שתפקידו היחיד היה לשרת את המעוניינים ביקרו של בית המשפט, בדיוק כמו שהקונספציות הביטחוניות מטרתן הייתה לשרת את אלה הרוכבים על תהילתו של צה"ל.

חרה לי וכאב לי לצפות בנשיא בית המשפט העליון לשעבר מכתת רגליו עד להולנד רק כדי לראות אותם מתעלמים ממפעל חייו, צפיתי בכל הדיונים שקיים בית הדין, תמללתי את כולם ותרגמתי את כולם. לא היה אף רקע אחד בו התייחסו בבית הדין לבית המשפט העליון בישראל, לא היה רגע אחד בו התייחסו ל"עצמאות מערכת המשפט" הישראלית אותה משפטנים אוהבים לפאר.

הדיונים בהם הרשה לעצמו להתפתל בג"ץ האם מותר להרוס את הבית או רק את המרפסות, האם מותר לירות על "מפגינים" המתקרבים לגדר או לא, האם חייבים לספק סיוע רפואי לקרובים של מחבלי חמאס, האם חייבים להמשיך לספק מים, חשמל ומזון לרצועה. כל הדיונים האלה, שהגבילו את ידי ישראל הרבה לפני המלחמה הזאת, כולם לא עמדו לזכותנו בעיניי בית הדין אפילו לא לשנייה אחת, הדבר אפילו לא עלה לדיון.

לא נשארתי אדיש גם לאהרן ברק עצמו, מי שמתואר בארץ כ"עילויי משפטי" ואף כ"משפטן בין לאומי" מוכר נראה שנבלע בין כיסאות ההיכל, לא יוקרתו ולא עברו עמדו לצד ישראל במהלך הדיונים. ומעבר לכך, ברק עצמו נותר שופט כמעט בודד בצווים אליהם התנגד ואפילו חתם בעצמו על צווים הקוראים לישראל "להעמיד לדין את אלו המסיתים לפגיעה בחפים מפשע ברצועה" ועל צו נוסף שקובע כי על ישראל "לספק סיוע הומניטרי ישיר לרצועה".

על כן אני תוהה אם אהרן ברק התיישב על כס השיפוט הפעם בתור פטריוט ישראלי, או שהיה מדובר במהלך נוסף מבין רבים שמטרתו הייתה להרחיב את סמכויות בית המשפט העליון בישראל, על דרך הכפפת ישראל לצווים בין לאומיים שאולי יקבע על ידי העליון בשלב מסוים כי ישראל חייבת לעמוד בהם.

כעת נצטרך להמתין ולראות, האם היה מדובר רק בקונספציה שהתפרקה, או בהלך רחב יותר, שכמו רבים ממהלכיו של ברק, נוכל לראות את השלכותיו מרחיקות הלכת רק בדיעבד.