ניתן לשרטט מספר שלבים פסיכולוגיים שעברו על החברה הישראלית במלחמת חרבות ברזל: שלב ראשון היה זה ההלם שמא מדינת ישראל עומדת להישמד; השלב השני היה ההתאוששות והגיוס המופלא של (כמעט) כל העם למערכה; השלב השלישי הוא הלחימה ההרואית ותחושת הניצחון; והשלב הרביעי, בו אנו נמצאים כעת, הוא תחושת הדשדוש וציוצי החולשה להפסיק את הלחימה.

ישנם מספר סיבות לשלב הרביעי: התארכות אובייקטיבית של לחימה באזור מורכב; לחצים בינלאומיים שחלקם לא בשליטתנו; וכמובן המחלישים המקצועיים מבית, שלאחר התפכחות קלה, חזרו לקוצר ראותם, לשנאתם ולמחאתם.

בפרשת "בשלח", אותה נקרא בשבת הקרובה, נלמד על מצוות מחיית עמלק. המאפיין המרכזי של מצוות מחיית עמלק זו הטוטאליות שלה. רבי דוד אבודרהם, פרשן מהמאה ה14, ניסח זאת כך: "תמחה את זכר עמלק – אפילו מעל העצים ומתחת לאבנים". התורה הכירה את נפש האדם ואת נטייתו לחלקיות. גם לאחר שמתברר שהמלחמה היא קיומית מול רשע טוטאלי ישנה שחיקה ובריחה לדמיונות שניתן להסתפק במחייה חלקית.

ב"ה שהמציאות חזקה יותר מכל החולשות והדמיונות. לא ניתן לברוח ממחייה מוחלטת – מעל העצים ומתחת לאבנים – של החמאס, ולא ניתן לברוח ממלחמה מתמשכת שתניב בסופה ניצחון; כדאי רק לצמצם נזקים בדרך. עכשיו זהו הזמן להצטרף לארגונים אחראים כדוגמת מחאת המילואימניקים ופורום תקווה של משפחות החטופים – האנשים שמשלמים באמת את מחיר המלחמה הזו – ומבינים שיש כאן רק אופציה אחת: "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים", או בשפה מודרנית יותר: זה או אנחנו או הם.