האירוע המכונן ביחסי יהודים ערבים, היא לא המלחמה בעזה, לא האינתיפאדות, אלא פרעות תרפ"ט. כי בפרעות תרפ"ט לא הייתה מדינה, לא היה כיבוש, לא היה אפילו הרב כהנא. גם לא היה חמאס. אבל קמו ערבים בלתי מעורבים, ושחטו פצעו באכזריות מאות יהודים ברחבי הארץ. באכזריות נוראה. חמש דקות לפני הטבח, הם עוד היו אחים של היהודים. שתו יחד קפה. ביקרו אחד אצל השני. השתתפו יחד בשמחות ובאבל. הם קראו אחד לשני אחים.

וברגע אחד של הסתה, נהפכו השכנים האחים, הבלתי מעורבים, לחיות פרא צמאי דם. זו הסיבה שדווקא הטבח בתרפ"ט, הוא הרגע המזוקק שמשקף את יחסי הערבים והיהודים.

היה לי חלום. הייתי בין החושבים שדברים משתנים עם הזמן. הנה, הם רופאים ורוקחים ולומדים יחד באוניברסיטה. הזמן יביא לדו קיום עם ערבי ארץ ישראל. ניכנע לחמאס וניתן לעזה להיות סינגפור. נכונן מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, ובכך נסיים את הסכסוך. בחלומי אפילו זעקתי 'תחי מדינת פלסטין', זו המביאה בכנפיה את בשורת השלום.

ואז הגיעו הפרעות של אלפי ערביי ישראל בערים המעורבות. לינצ'ים. שריפת בתים ומכוניות. שנאה תהומית. ואותם אלפים הלא מעורבים, זכו לתמיכתם המלאה של שאר ערביי ארץ ישראל. חלום הדו קיום התנפץ.

ואז בא הטבח המזוויע, למעלה מאלף שנטבחו, נאנסו, נערפו ונשרפו בעינויי תופת, ומאות חטופים, ואז חלום עזה כסינגפור, גם הוא נגוז. ואז הגיע הסקר הצפוי, לפיו למעלה משמונים אחוז מהפלסטינאים בשטחים תומכים בחמאס אחרי הטבח. ואז נגוז חלום המדינה הפלסטינית. החלום כולו התנפץ.

המסקנה היחידה היא: הערבים לא רוצים שלום ולא ירצו שלום. הם כולם רוצים פלסטין משוחררת מנהר ועד הים. משוחררת מיהודים. הם כולם רק מחכים להזדמנות. ואם נקים מדינה פלסטינית, ההזדמנות תהיה קרובה הרבה יותר.

יש ערבי אחד שאני מאמין לו. סיפר לי חבר, שבנו גר בעיר העתיקה, ולבן יש חבר ערבי נאמן. ואותו ערבי אמר לו: תדע לך, כל הערבים שונאים אתכם, וגם אלה בעיר העתיקה ואם יכלו לטבוח בכם כמו החמאס, היו עושים זאת בשמחה. אני מאמין לערבי הזה.

הדבר המשכנע ביותר כאירוע מכונן, הם פרעות תרפ"ט. לכן לעולם לא יהיה שלום עם הערבים, ולנצח נאכל חרב.