יובל ארד, בתו של הנווט רון ארד, שנפל בשבי בלבנון לפני כ-50 שנה, פרסמה פוסט ארוך בו היא שטחה את דעתה על סוגיית החטופים ואומרת כי ההנהגה של מדינת ישראל "מסרבת ללמוד מההיסטוריה".

הפוסט המלא של יובל ארד

החלטתי היום להשתמש לאמא שלי בפייסבוק. אני לא פעילה ברשתות החברתיות ובאופן כללי משתדלת לשמור על פרופיל תקשורתי נמוך עד לא קיים, אבל היום חורגת ממנהגי. מהשבוע הראשון שאחרי השבת השחורה ההיא, כשהתחלתי להבין את גודל האסון שקרה לעם שלנו, אני משחזרת את ההיסטוריה המשפחתית שלנו, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לצעוק.

שיננתי בשלושת החודשים האחרונים את שמות כל החטופים, קראתי את סיפור חייו של כל אחד ואחת והרגשתי איך החור בלב שאבא שלי הותיר בי רק מתרחב. כל הצער הזה מלווה כל העת בסצנות היסטוריות אם תרצו, של מהלך השבי של אבא שלי ואיך תמיד, אבל תמיד, היינו צעד אחד מאחור, איך תמיד היו חכמים בדיעבד, איך ידעו לשער איפה היה ומתי "עד לפני מספר חודשים" ואיך לא הבינו שזמן בשבי הוא חלון הזדמנויות שבכל רגע עלול להיסגר לעד. לצערי, אבא שלי היום הוא פוסטר, "הנווט השבוי רון ארד", שאף אחד לא רוצה להיות. וזו נקודת המוצא שלי לדברים הבאים. אולי חלקם יתקבלו אצל הקוראים כקלישאה. אולי חלקם יתקבלו כאמירות לא רלוונטיות ובכל זאת.

הזמן רץ, עוד מעט יחלפו מאה ימים של שבי של צעירות ומבוגרים, חיילות וחיילים, נשים וגברים, אחים ואחיות, אבות ובני זוג. המשפחות מחכות, אומרים להם "עוד קצת לחץ צבאי ונהיה במקום טוב יותר להחזיר אותם", או "אל תדברו עם התקשורת כי זה משפיע על המו"מ" או "אנחנו עושים הכל, גם אנחנו רוצים אותם בבית". גם לנו אמרו "כולם חוזרים, ראיתם את הטייסים ממלחמת יום כיפור". גם לנו אמרו "אנחנו עושים הכל". גם לנו אמרו "סבלנות". גם אנחנו ספרנו ימים, לילות, שבועות, חודשים ושנים. וגם אנחנו התחננו לצלב האדום, וגם אנחנו טסנו לרחבי העולם להיפגש עם בכירים בינלאומיים כדי שיפעילו לחץ. והיו סרטים צהובים ובלונים כחולים, סרטונים להעלאת המודעות, ראיונות לתקשורת ובקשות לעזרה.

ולכן אני כותבת את הדברים האלה. כי לא רק שההיסטוריה חוזרת על עצמה מול העיניים שלי, נראה שמסרבים ללמוד מההיסטוריה, ואני לא יכולה לשאת את זה יותר. כדי להחזיר את החטופים הביתה, מקבלי ההחלטות, הממשלה והעומד בראשה, צריכים לקבל החלטות קשות. צריך לשאת ולתת עם ארגון טרור רצחני, ובעיקר לתת. בנתינה לארגון טרור יש ויתורים כואבים. הם יכאיבו לנו כעם וכמדינה, והם יכאיבו לשרי הממשלה הזו מבחינה פוליטית. וזו בדיוק הסיבה שאין עסקה.ישלפו שוב את הדיונים על הפרסונות שהשתחררו בעסקת שליט במקום לעסוק בגורמים להתעצמות הארגון המ פלצתי הזה. ואני מניחה שיהיו מי שידמיינו שלחטופים יש זמן של חמש שנים וארבעה חודשים (הזמן שגלעד ישב בשבי).

על פי העדויות מהשבי והתמונות האחרונות של החטופות שהתפרסמו זה לא נראה כך. על עסקה צריך לקחת אחריות, להתייצב מול המצלמות, להישיר מבט ולהגיד "קיבלנו החלטה". וזה לא קורה כי המנהיגות והאחריות הן שתי תכונות שנפלו גם הן בשבי. וצריך להחזיר אותן הביתה יחד עם 136 אזרחי ישראל פצועים וכואבים. כי אנחנו עם ישראל, ואנחנו צריכים ויכולים לשאת בכאב הוויתור, כדי שכולנו נוכל להתחיל להחלים.