בחודשים הללו, כרבים אחרים, אני מסתובב הרבה ברחבי הארץ – לוויות, ניחום אבלים, ביקור פצועים, משפחות וחברים. במהלך המפגשים הללו, הטעונים כאב, ישנו כאב אחד שצף פעם אחר פעם: כיצד בזמן שטובי בנינו נופלים ונפצעים בעזה, ישנם כאלה בתוכנו שממשיכים להחליש, לשנוא ולהסית? אחת האלמנות של גיבורי צה"ל מאחד הישובים התבטאה באוזני: "שאני שומעת חלקים מהתקשורת או את הדורסנות של שופטי בג"ץ אני מרגישה שבעלי נפל לשווא".

עניתי לה: ראשית, חשוב להפנים שאותם מחלישים הם קבוצה קטנה ורעשנית. הם אמנם אליטת-עבר ששרידיה שולטים עדיין בתקשורת ובמשפט, אולם כוחם קטן הרבה יותר ממה שנדמה. הראיה לכך היא פשוטה: אם אותה קבוצה – שאיימה במשך שנה בסרבנות גיוס ובהרס הכלכלה – הייתה אכן מייצגת את הציבור הישראלי כפי שהיא מדמיינת, מדינת ישראל הייתה מתמוטטת בשביעי לאוקטובר. בפועל התברר שרוב מוחלט של אזרחי ישראל נמצאים במקום אחר. ב"ה

שנית, במשך שנים רבות הציבור האמוני רצה, ולו בתת-הכרה, לקבל "אישור" למעשיו מהאליטה הישנה של מדינת ישראל. כעת, כשמתברר שהאליטה (בעיני עצמה) שונאת אותו רק ביתר שאת, נוצרת הזדמנות לחדד לעצמנו שאנו פועלים למען האמת גם ללא מחיאות כפיים, לשם שמים; ועדיף שכך.

שלישית, המלחמה הנוכחית רק הבהירה, למי שהיה צריך הבהרה, מי הם עיקר הכוחות שנושאים על גבם כיום את ביטחון ישראל. ישנם אנשים נפלאים בכל המגזרים, והנופלים לצערנו מגיעים ממקומות שונים. אולם ביחס לחלק מהצייצנים או מהשופטים שאינם מבינים את גודל השעה – קיים פער בין הבעלות שהם תובעים על המדינה כי הם היחידים שמשרתים וכו' – לבין המציאות; וזה בלשון המעטה.

הדברים נכונים בכל המישורים – הכלכליים, התרבותיים והדמוגרפיים. הרוב המכריע של הציבור היהודי הוא מסורתי ולאומי והמלחמה רק מאיצה את התהליכים הללו. "תראי", אמרתי לאלמנה והצבעתי על ילדיה ועל עשרות ילדים נוספים שהתרוצצו ברחבי הישוב, "זה העתיד של מדינת ישראל. בעלך לא נפל לשווא, הוא נפל למען הילדים הללו שיחיו במדינה טובה עוד יותר משלנו".

נדמה לי שהדברים ניחמו אותה מעט. אנחנו ננצח בעז"ה. בחוץ ובפנים.