הרב יגאל לוינשטיין, ראש מוסדות בני דוד, שוחח איתנו על המבט האמוני והפנימי של המלחמה הזו. בתחילת דבריו הוא מתאר את עוצמת העמידה והחוסן הפנימי שיש בעם.
"הקושי חושף מדרגות חיים חבויות"
"העם הזה הוא העם הכי זקן בעולם והכי צעיר בעולם, לעם הזה יש יכולת התחדשות שאין לאף אחד, סוד הנצח הוא היכולת לצמוח מכל משבר. מלכות בית דוד משולה לצמח, דבר שהולך וצומח כל הזמן, משברים רק חישלו את העם שלנו. האם פרטים יכולים להשבר? כן. האם העם בבכללותו יכול להתגבר? כן. אפשר לטעות ולחשוב שהעם היהודי במשבר, אבל במצבים קשים תמיד צמחנו וגדלנו מתוכם וגם מהארוע המסובך הזה נצמח".
הרב מסביר את הנקודה "התפקיד של יסורים בכלל וקשיים בעולם הם שבאדם חבויות עוצמות גדלות שהוא לא מודע להם, עולם הבחירה החופשית לא יכול לחשוף תמיד את העוצמה הפנימית. אברהם אבינו עבר עשרה נסיונות ורואים שהם גידלו אותו עד המדרגה של "אתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". יש דברים שאנחנו לא משיגים אלא ע"י לחצים וקשיים שמכריחים אותנו לחשוף בתוכנו מדרגות חיים חבויות".
"ארבעה כוחות חיים התפרצו בזמן המלחמה"
הרב מסביר כי לפני המלחמה היינו במחלוקות גדולות ובפילוג גדול וברגע אחד ארבעה כוחות התפרצו בעקבות ההכרח, שגרמה ללידה מחוד "נקודה ראשונה: אנחנו עם אחד: ברגע אחד הכל התפרץ "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
הכח השני הוא גמילות חסדים וערבות הדדית: אהבה שאינה תלויה בדבר.
הכח השלישי שהתגלה הוא גבורה: כבר לא האמנו שהצעירים יכולים להילחם ושהעם יעמוד במחיר האבדות. במלחמה האחרונה בלבנון השנייה שאלו את הרמטכ"ל דאז למה חיכית כל כך הרבה זמן להכנס ללבנון? הוא ענה: "עם ישראל לא בנוי לראות ארונות קבורה" מי שחושב ככה על העם שלו שלא יצא למלחמות. גם המשפחות השכולות סוברות כי יש להמשיך עד הסוף גם במחיר הקשה. הגבורה שהתפרצה פה הזכירה לנו שאנחנו עם של אריות, ההכרח הזה הוליד את זה ולא שום שיעור.
הכח האחרון שמזכיר הרב, הוא יראת שמיים: "לפני 18 שנה תת-אלוף עופר וינטר קרא "שמע ישראל" לפני המלחמה ומנעו ממנו להתקדם בצבא. היום אין גדוד שלא נכנס לעזה בלי "שמע ישראל". כל עזה מלאה בחנוכיות בחנוכה, עם ישראל חוזר ליהדותו, אני לא מדבר ברמה הפרטית, שכל אחד יעשה איך שהוא מאמין, העניין פה הוא ברמה הלאומית. לא יכולנו להגיע לזה לפני המלחמה".
"אשתי שרה ואני, הולכים כל יום לנחם אבלים"
מתוך המקום הלאומי שקיבל תחייה מתייחס הרב גם לכאב הפרטי "אני נפגש עם השכול והכאב כל הזמן בלי סוף מעגלים. יש שלושה דברים שיכולים לחזק, הראשון "בכל צרתם לו צר", להיות מול האבל באין סוף של הקשבה, הוא מרגיש שאתה איתו בצרתו, היכולת להיות שותף בצער זה תנאי לדבר ולתקשר, להיות שותף אמיתי לצער". הרב ואשתו שרה, אלמנתו של רועי קליין הי"ד, הולכים לנחם אלמנות במלחמה, והאבלות מרגישות בנוח לשתף אותה ולספר לה מה הן עוברות כי היא תבין אותן אפילו רק במבט בעיניים".
הדבר שני שהרב מציין הוא אמונה וביטחון "מידת הביטחון בה' הופכת להיות המצרך הכי חשוב בחיים, מי שלא עוסק בלימוד תורה לא יכול לעמוד ביום צרה, מידת הביטחון והאמונה, בשעה שרע לו הוא עומד מול מצבים שקצרה היד מלהושיע, מקום הנחמה האמיתי היחידי שיש בעולם זה רק אצל רבונו של עולם. אלו ידיעות אמוניות שאתה יודע בשכל וצריך להעביר אותן לרגש זה תהליך שלא קורה ביום".
דבר שלישי הוא תפיסת התכלית של מה שקורה, מה התכלית של המלחמה ושל ההרוגים. כשאתה משלם מחיר על דבר שהוא נותן ערך לחיים אז המיתה מקבלת משמעות אחרת כיון שחיי האומה זה הדבר הגדול ביותר שיש בחיים ממנו אנחנו יונקים את חינו הפרטיים. הפרט מוכן למסור את הנפש על דבר כזה הוא יכול לקבל נחמה מהדבר הזה. "ארון נושא את נושאיו" – בארון היו לוחות אבנים כבדים מאד אבל לא הכהנים לא הרגישו כבדות כי הכח הכללי, היעוד, השליחות, התורה נושא את עם ישראל".
"בהעדר חלום נולדים הפספוסים"
סוגיה נוספת שהרב נשאל היא הפחד מפספוס הזדמנות הסטורית, כשהמדינה קיבלה הרבה כח היא נסוגה, כמו בהר הבית, כמו רגע לפני עסקת החטופים שהחמאס כבר היו על הברכיים וגם עכשיו כשלא מעיזים להגיד בקול שישראל תישאר בעזה. הרב נותן לכך מבט אחר ומרחיב " אחת השאלות ששואלים אדם לאחר מותו היא "האם ציפית לישועה?" האם יש לך חלום שאתה רוצה לממש, בהעדר חלום נולדים הפספוסים.
רבונו של עולם מייצר מציאות של מימוש חלום אבל צריך לראות אם הרוב רוצה בזה, לא יחזרו לגוש קטיף אם הרוב לא רוצה לחזור. הקב"ה יצר הזדמנות אדירה לממש את החלום של שיבת ציון וכל הזמן דוחק בנו למימוש החלום, אנחנו עם עקשן מתכחשים לחלומות שה' רוקם עבורנו. צריך לגרום לעם לחלום את החלומות האלו, לא רק תושבי הגוש אלא רוב מניין של העם".
(צילום: למי עזוז)
"ציבור של ארבעה מנדטים לא יכול לקבל החלטות בהנהגה"
אנחנו עוברים לשוחח על המגזר הדתי לאומי ועל תקרת זכוכית מעל כל כיפה, אולי הגיע הזמן לדפוק על השולחן?
"זה לא עובד ככה, חברה וקבלת החלטות זה לא שאלה של מי שדופק יותר על השולחן אלא איפה התודעה של הרוב נמצאת, זה שהציבור הדתי נמצא בהיקפים עצומים בלוחמים זה דבר מעורר שאלה, מה גרם לכל כך הרבה בחורים להיות שם? ושאלה נוספת איפה האחרים? בבה"ד 1 50% ממגמת חי"ר זה בחורים דתיים, יש משהו בחינוך הכללי של אינבידואליזים שיוצר מצב לא סביר ולא נכון שקבוצה כל כך קטנה בחברה נושאת נטל כל כך כבד. אגב, בדור שלי כל הקצינים היו קיבוצניקים.
השאלה הנוספת היא האם ציבור של 4 מנדטים יכול להיות בקבלת ההחלטות? הכח שלנו ברמה הציבורית הוא קטן, יש עוד 80% בעם שלא חולק איתך את השקפת העולם הזו באופן מלא. צריך להבין שמה שיוצר מציאות זה תהליכים רוחניים, המחשבה, תפיסות עולם ואמונות. הרעיון של הרצל ברגע ברגע שהוא נקלט אצל מספיק אנשים זה שינה את פני היסטוריה, הוא הביא תכנית עבודה פרקטית וזה הדליק את המחשבה והצית את הפלא הציוני. רעיון שהצליח להתפשט, להתרחב ולמלא לבבות להוליד רצונות ומעשים שהרעיון מתפשט מספיק רחב הוא יכול לשנות את פני ההיסטוריה. אפשר לחולל הכול, אבל הכול מתחיל מאמונות, דעות ורצונות שהם תוצאה של חלומות. בינתיים הציבור הדתי ציוני הוא מדהים אבל בשולי החברה מבחינת התודעה".
"צבא לא יכול להתנהל שכל חייל עושה מה שהוא רוצה גם אם זה טוב"
הרב מתייחס לסוגיית הגרפיטי בעזה "בזמן מלחמה המלחמה לא עושה פרט אלא עושה אומה, כל מה שחייל נמצא בעזה זה מכח השליחות, שליח של העם היהודי דרך צבא ההגנה לישראל אני אפילו לא נכנס לזה אם הפעולה שעושה חייל היא טובה או לא, חייל לא עושה מה שהוא רוצה בצבא. יש מנהלים למלחמה הזו וככה זה מתנהל. הדיון הוא לא האם זה טוב או לא אלא והאם זה יזמה של חייל פרטי או זו פקודה של המערכת? צבא לא יכול להתנהל שכל חייל עושה תכנית כבקשתך, המשולח עושה מה שהמשלח שלח אותו גם אם אני חושב שזה הכי טוב בעולם".
"ללמוד ספרים עם שמחזקים את תורת הכלל"
הרב מציע להתחזק וללמוד דברים כללים "תורת הרב קוק החידוש שלה זו תורה שנוגעת בעם ישראל, ספרים שעוסקים בשאלות למה אנחנו בארץ מה תפקיד המלחמות בעבודת ה' ובהנהגה האלוקית, ספר אורות זה התמצית של כל התפיסה, יש גם ספרים של הרב דרוקמן שעוסקים בסוגיות הכלליות שיבת האומה לארצה. להגיע לתודעה חדשה בעבודת ה', זמן מלחמה זה זמן קריטי להימלא בתעצומות נפש. הספר "אבן ישראל ג'" של הרב עודד וולנסקי הרבה קצינים הספר הזה הולך איתם למלחמה.
לשאלתנו איך הלך הרוח עכשיו במכינה,עונה הרב כי "התלמידים מאוכזבים שהם מפסידים את הלחימה, כתוב "עושה מלחמות ומצמיח ישועות", תחיית ישראל וגאולתן כוללת גם מלחמות. אחרי מלחמת לבנון השנייה התלמידים הרגישו פספוס שהם לא לחמו במלחמה, אמרתי להם: "אל תדאגו יש מספיק מלחמות לכולם יום יבוא יגיע תורכם להלחם על הארץ הזאת".
צילום: למי עזוז | עריכה: ידידיה כהן | הפקה: אשר רוט
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
