המכתב המטלטל של הרב דב לנדו, הקורא לחברי הכנסת החרדים לפרוש מהממשלה ולפרק את ה"גוש", נתפס במבט ראשון כמהלומה אנושה לבנימין נתניהו. אך בראייה פוליטית קרה, ייתכן שדווקא ה"גט" הזה הוא מה שנתניהו זקוק לו יותר מכל כדי לנצח את מערכת הבחירות הבאה.
במשך שנים, הטענה המרכזית של יריביו – ובראשם נפתלי בנט ויאיר לפיד – הייתה ש"ביבי והחרדים חד הם". המשוואה הזו, שהצמידה לנתניהו את האחריות לסוגיית הגיוס והתקציבים למגזר החרדי, הייתה המשקולת העיקרית שמנעה ממנו לפרוץ את תקרת הזכוכית בסקרים ולמשוך קולות מהמרכז-ימין הרך. כעת, כשהחרדים הם אלו שמודיעים על סוף הברית, נתניהו מקבל הזדמנות פז להתנער מהדימוי הזה.
המשקולת הופכת למנוף
עד רגע הבחירות, נתניהו לא באמת זקוק לחרדים. נהפוך הוא – הנוכחות שלהם בממשלה בעת הזו פוגעת בו ציבורית בכל יום מחדש. כל עוד הוא נתפס כמי ש"נכנע" לדרישות המגזר, הוא מאבד נקודות אצל קהל המשרתים ואנשי המילואים. פיצוץ עם החרדים מאפשר לו להציג פנים חדשות: מנהיג שלא שבוי בידי אף מגזר, כזה שמוכן ללכת לבחירות גם במחיר של עימות עם שותפיו הטבעיים.
המהלך הזה מערער לחלוטין את אסטרטגיית "ממשלת השינוי" הבאה. אם נתניהו כבר לא בכיס של החרדים, הטיעון של לפיד ובנט מאבד מהעוקץ שלו. נתניהו יכול פתאום לדבר על "שוויון בנטל" או על "ממשלה ציונית רחבה" מבלי להיתפס כציניקן מוחלט – הרי החרדים הם אלו שקמו ועזבו.
ממה נפשך: החרדים תמיד יחזרו
הסיכון שלוקח נתניהו הוא מחושב להפליא. הפוליטיקה החרדית, בסופו של יום, היא פוליטיקה של קיום. ממה נפשך: אם נתניהו ינצח בבחירות ויצליח להרכיב קואליציה, החרדים יחזרו לשולחן המשא ומתן בזחילה. אין להם אופציה אמיתית אחרת בשמאל-מרכז שתעניק להם את מה שהימין יכול לתת.
ואם הוא יפסיד? אז הוא יפסיד ממילא, עם החרדים או בלעדיהם. במצב כזה, עדיף לו להפסיד (או לנצח) כשהוא בעמדת הסתערות על הקול הציוני-לאומי, ולא כשהוא מתגונן מפני מתקפות על תקציבי הישיבות.
בשורה התחתונה, המכתב של הרב לנדו אולי מסמן את סוף ה"גוש", אבל הוא עשוי לסמן את תחילת הנסיקה של נתניהו בסקרים. לפעמים, כדי לנצח בקרב, צריך לדעת לשחרר את בעלי הברית שהפכו לנטל. נתניהו, אמן השרידות, יודע זאת טוב מכולם.
תגובות