אילה לויצקי ותאנה מורלי הן בנות שירות לאומי מטעם עמותת אופק, התקן המקורי שלהן היה בהדרכת טיולים בבקעת הירדן, עם פרוץ המלחמה מדרשת הטיולים נסגרה ואילה ותאנה הוקפצו לתת סיוע למשפחות המפונות מקיבוץ סעד ששוהות בים המלח. הן עשו את הסוויץ' במהירות והתאימו את עצמן לצרכים של הקיבוץ בכל מישור בו נתבקשו וזכות גם לקצור את הפירות.

"הכי מרגש היה לגלות שדווקא שם אני יכולה להביא את עצמי"

אילה מתארת את ההתחלה "לפני שהגענו למלון נבו חששתי מהתפקיד שיהיה שיגרתי ומשעמם, זה בסך הכול לעבוד בגן ילדים ואז לעשות בייביסיטרים אחרי צהריים,  אבל הכי מרגש היה לגלות שדווקא שם אני יכולה להביא מעצמי כל כך הרבה צדדים ולתת מכוחות ותחומי עניין שלי שלא יצא לי לממש בהדרכת טיולים עד עכשיו".

קיבוץ סעד התארגן במהירות גדולה בתוך המלון, נפתחו חמישה גנים ובית ספר, בנות השירות אילה ותאנה השתלבו בו מיד כשהגיעו והתחילו לתרום מכישורן. וכך אילה מספרת "התחלתי להעביר שיעורי תנועה בגנים, הצגות לילדי הגן עם בובת יד שהכנתי בסדנא שהייתה במלון (בחיים לא ידעתי בכלל שאני יודעת לעשות הצגות) וכל יום מהבוקר עד לשעה של ההצגה ב12 הילדים שואלים איפה "לולו" ומתי "לולו" תגיע ואיזה הפתעה היא תביא היום"

בנות השירות יצאו מגידרן למצוא עוד דרכים להעסיק ולשמח את הילדים "אירגנו כל מדריכות הטיולים חוג ארץ ישראל פעמיים בשבוע עם פעילויות חוויתיות, וחוג מחול שאנחנו מעבירות לבנות הקטנות כל שבוע והן כל כך נהנות ומחכות לו. לאט לאט אנחנו מבינות שאנחנו יכולות לתרום שם בהמון המון תחומים (אפילו זומבה ו'אגאדו' בבריכה…)"

(צילום: מרכז סיור ולימוד בקעת הירדן)

"המשפחה הייתה בין דודי שמש במשך שעתיים עם תנוקת בת שבוע"

כל בת שירות קיבלה משפחה שהיא מאמצת, אילה מאמצת משפחה שמתגוררת בסעד אך בשבת של ה-7.10 הייתה באופקים. מחבלים נכנסו לבית בו שהו ועל כן המשפחה עלתה לעליית הגג , הדוד הבריח אותם דרך החלון אחד אחד, לאחר שכולם יצאו, הדוד יצא אחרון ונורה על ידי מחבלים, המשפחה נותרה בין דודי השמש עם תינוקת בת שבוע, הם שהו שם במשך מספר שעות עד שהצליחו לרדת למקום אחר. החוויה הותירה בהם טראומה. אב המשפחה ישב שבעה על אחיו וירד לדרום למילואים, אם המשפחה לבד עם ארבעת הקטנים.

אילה תומכת באם ומלווה אותה "לקחתי את הבן בן שלוש ואת התינוקת הקטנה, לטיול של שעתיים, האמא אמרה לי בהתרגשות שכבר חודשיים היא לא היתה רגע עם עצמה ושזה נתן לה כל כך הרבה שקט וזמן להתחזק".

אילה ותאנה מתארות רגעים מורכבים "פתאום מבינים באיזה סיטואציה לא הגיונית הם נמצאים, ילדה בחוג מחול שכששמתי שיר של חנן בן ארי היא ישר צעקה ואמרה לי לכבות אותו כי זה השיר שדוד שלה, שנרצח בשבת השחורה היה הכי אוהב, אבל גם עם זה מתמודדים ויושבים עם הילדה ומדברים איתה ומנסים טיפה לרכך והיום כבר אני שמה שירים בהסכמה שלה והיא רוקדת גם איתם".

"אנחנו נמצאות איפה שבאמת צריכים אותנו"

אילה ותאנה נמצאות רוב היום בפעוטון וגם שם הן מספרות כי הילדים נקשרו אליהם בקשר של אהבה "ילד מתוקי מהגן בא אלי סתם ככה, נותן לי חיבוק ואומר לי "אני רוצה אותך בבית". זה רגע מאוד מרגש, גם על הגעגוע שלו לבית וגם זה שהוא מקשר אותי אל הבית ואל המקום הבטוח שלו. יש גם ילדה מתוקה מהגן (בת שנתיים וחצי) שקוראת לי אמא".

תאנה היא בשנת השירות הראשונה שלה "הספקתי להדריך טיולים רק שבוע אחד, בחול המועד סוכות, ומיד אחרי החג הגענו למלונות, אנחנו נמצאות איפה שצריכים אותנו באמת וזה הדבר הכי נכון, זה הרגיש לי המקום הכי מדוייק, איפה שצריך גלגל אני גלגל, זו נראית עשייה די פשוטה בגנים אבל בתכלס זה מחזק, מרגש ומדהים, לא מתחרטת לרגע".

(צילום: אריאל אחרק)

"100% מהבנות התייצבו לשינוי בשירות שלהן ונתנו מענה למשפחות"

מנכ"ל השירות הלאומי ראובן פינסקי רואה את השירות הלאומי כתמונה משלימה לצבא "יש חוסן לאומי בטחוני שצה"ל אמון עליו ויש חוסן אזרחי שבנות השירות נמצאות פה בשבילו, הצורך של המפונים היה במשהו יציב, בנות השירות הן לא מתנדבות שבאות והולכות אלא הן כאן כדי להשאר ולהיות, ולכן אפשר היה להטיל על השירות הלאומי את המשימה הן החליפו גננות, מורות החזיקו פעוטונים, הפעילו תנועות נוער. כל הבנות התייצבו לעשייה המשמעותית עם המשימות המשתנות והתאימו את עצמן לצורך המשתנה. הילדים האלו לא ישכחו את הבנות שלנו לעולם, הם יזכרו לעד את החיבוק והלב הטוב שהביא להם רוח חדשה. זו גאווה גדולה למדינה"

אילה ותאנה הקימוו חוגים לילדים, הן מפעילות משחקייה ונותנות יד בכל דבר שניתן. הן מתארות כי הגיעו למלון המון תרומות מכל הארץ שהטובה מכולן היא מטבח גדול ששוכן בתוך משאיות, משאית לבישול חלבי ומשאית לבישול בשרי, שם האימהות יכולות ללכת לבשל אוכל ביתי לילדים שלהן. הקיבוץ התארגן גם עם ועדות חינוך, תרבות, טיולים והם כבר שוקלים את צעדיהם ליום הבא. משפחות בודדות ורווקים חזרו לקיבוץ אך אין שם מוסדות חינוך פעילים, בנוסף רבים מהקיבוץ מגוייסים.

בנות השירות מסכמות את הרגשת השליחות בעשייה "לא היינו רוצות להיות מדריכות טיולים עכשיו, אנחנו במקום שבו הכל קורה, כאן צריכים אותנו, האפשרות לתת להורים את התחושה שהם יכולים לסמוך עלינו ולהשתחרר ולנוח טיפה מהטירוף הזה, שווה הכל, ההבנה שמה שאנחנו עושות הוא משמעותי מחלחלת כשאני רואה את הילדים רצים אלי, מזמינים אותי לחדר שלהם ולא רוצים להפרד בסוף היום, זכינו"