סמל שלום שטרית, לוחם בגדוד 13 של גולני, סיפר היום (שלישי) בריאיון לכאן רשת ב' על הקרב שבו נפצע אנושות ב-7 באוקטובר. שטרית היה במוצב פגה, כ-250 מטר מהגבול עם עזה.

שטרית מספר שבסביבות השעה שש התחיל השגם של הטילים והוא וחבריו רצו למיגונית. "בשלב מסוים אמרו לנו שיש חדירת מחבלים, דרכנו את הנשקים, הכנסנו מחסניות, אבל לא ציפינו לכזאת כמות של מחבלים", סיפר.

את שני המחבלים הראשונים הוא ראה ב-6:40, מטר מעבר לחומה. "אני מבין ישר שזה מחבל, מרים את הנשק ומשחרר עליו כמה כדורים,. המחבל הראשון נפל והשני שיחרר לי צרור לרגל. לא הפסקתי לירות ואז גם השני נפל" הוא המשיך, "חזרתי אחורה וצעקתי לחברים שלי 'נפצעתי! אני צריך חוסם עורקים!'" אבל חבריו היו עסוקים בלהילחם.

"אני מחליט לסתום. מנסה לחפות, זה לא קל. הגוף שלך בהיסטריה, ואתה מנסה איכשהו לנתק את הראש ואת הרגש." הוא החליט לשכב בתוך שלולית הדם ולהעמיד פנים שהוא מת, עם עיניים פקוחות. "עברה עוד חצי שעה, מחבל מגיע מאחוריי ופשוט מדלג עליי. חיכיתי שיעבור אותי, ויריתי עליו מאחור, פירקתי עליו מחסנית, הוא גם מת ואז אני מבין שאין לי כדורים, מה אני עושה? אני לא יכול להישאר פה".

"הרגל לא נשארה שלמה, העצם נשברה לחלוטין" ממשיך שטרית לספר, "אבל אתה באנדרלין, אז אתה לא מתייחס לכאב. אני מצליח לעמוד על רגל אחת, רגל שמאל. אני נצמד לבטון ומקפץ, קצת-קצת, לבפנים, לכיוון החברים".

שטרית הצליח לחזור אחורה, וראה שני לוחמים מולו, בזמן שהוא מגיע אליהם, נזרק לעברם רימון. "הרימון התפוצץ ושניהם נפצעו. נפלתי לרצפה, ואני מרים את הראש ורואה שאני מול הנגמ"ש. זחלתי מתחת לנגמש. דקה אחריי זוחל אותו חבר שנפצע מהרימון".

שטרית והלוחם השני, שגיב, שכבו מתחת לנגמ"ש במשך שעתיים וחצי. "אני אומר לעצמי, שלום, כבר איבדת המון דם ואתה על זמן שאול. התחלתי להיפרד מבני המשפחה, בלב, אחד אחד. היו רגעים שהיה בא לי לחשוף את עצמי, לסיים את הסרט הרע הזה. אבל כל פעם אני נזכר במשפחה ואני אומר לעצמי – 'אני לא עושה את זה, אני לא מוותר'".

"אני עוצם עיניים ופתאום נורות יריות צמוד אליי, בצד שמאל שלי, איפה ששגיב שוכב", הוא המשיך, "אני חושב שמנסים לוודא בנו הריגה. אף אחד מהכדורים לא פוגע בי ואני חושב שפוגעים בשגיב. תחושה קשה, כולם מתו. שגיב עכשיו גם מת. ואני גם הולך למות, מוות נורא".

"אבל אז קלטתי ששגיב נושם", הוא משחזר בהתרגשות, "אני טופח לו על השכם, שואל אם נפגע, הוא אומר לי שלא. בדיעבד, שגיב ירה את הכדורים והרג את שני המחבלים האחרונים בעמדה".

הם יצאו מתחת לנגמ"ש ואת המראות שהם ראו הוא לא ישכח לעולם: "מה שראינו שם, אני לא חשוב שאדם מדמיין שאפשר לראות. כמות הגופות.. בסרט לא רואים את הדברים האלה. ואז הגיע נמר ופינה אותנו, הגעתי לסורוקה עם רמת דם נמוכה ממש, בגלל זה הגדירו אותי אנוש".

שטרית התעורר בבית החולים רק שבוע אחרי. "רק ב-28 גיליתי שיש מלחמה, ביקשתי טלפון נייד, ואחי אמר לי לפני שהוא נתן לי את הטלפון, 'תשמע היה את האירוע במסיבה בנובה..', ואז הוא סיפר לי על הישובים בעוטף… קשה לי להאמין במציאות הזאת, בכל מה שקרה".

אבל הוא התעקש להישאר אופטימי למרות כל מה שחווה, במידה מסוימת. "יש גם דברים טובים שקרו בגלל כל זה. אני חושב שבתור עם התאחדנו בצורה מטורפת. לא יודע אם זה היה קורה בדרך אחרת. וזה הנחמה הכי גדולה שלי, על האובדן של כל החברים".