1. פעם ניצחון היה ברור כאשר צד אחד היה חותם על כתב כניעה, או לחילופין כאשר שטח היה נכבש ובצורה די ברורה, ניתן היה להבין מי הפעם הפסיד אדמות. בקונסטלציה הבינלאומית הנוכחית כיבוש שטח הוא בעייתי גם עם קוראים לך ולדימיר פוטין. היום הניצחון מושג על ידי דברור ויחצון קדחתני לא פחות מאשר אש התותחים. אז מי מנצח ומי מפסיד? האם חמאס הפסיד כאשר לו יש את מרבית ההרוגים ושכונות שלמות הרוסות בעזה? לא בהכרח. חמאס מוביל את כל המערכה עד כה, ומארגון קיקיוני הוא זוכה להכרה גדולה יותר ויותר בכל "סבב" כזה. הוא הצליח להכניס מדינה שלמה להיסטריה של גיוס מילואים מאסיבי, להבריח מרבית מתושבי עוטף עזה מהבתים והכניס אלפים נוספים למקלטים.

2. מטרות המבצע התגלגלו בשידור חי. איום המנהרות היה ידוע כבר בראשית המבצע ונערכה הגנה כנגדו, אך רק לאחר יציאת שלושה עשר המחבלים הראשונים הוחלט על כניסה קרקעית שמטרתה חיסול איום המנהרות. במדינת ישראל אתה יכול לפעול רק כשהוכח איום קונקרטי שבנס הפעם לא נגרם באסון וגם ככה בסוף אתה מואשם ברצח עם ודוחות שאבאסים למיניהם רודפים אחריך. אז לא עדיף לפעול כבר מראש לסיקול האיומים ולא להיות ילד הכאפות של העולם?

3. ומה הכוונה כאשר הוצבה המטרה חיסול המנהרות? האם המנהרות עשו פעם משהו למישהו? מה אשמות המנהרות? מי שאשם הם אלה שחפרו אותן, אלה שתכננו אותן, אלה שהפנו תקציבים בשביל ליצור את האיום הזה. חיסול איום המנהרות בלבד מעודד יצירתיות. כי עכשיו החמאס עמל על יצירת איום חדש ומפתיע לשנים הבאות. אולי ראשי נפץ כימי, מי יודע?

4. נהוג להאשים את הימין בישראל שהוא שיכור כוח. "הימין הפשיסטי" נהוג גם לצרף לזה. זו מין תזה קבועה כזו. אני לא אשכח איך לפני שנים נתקלנו מספר נערים במהלך טיול חוצה ישראל בקיבוצניק שבע קרבות באזור שער הגולן. הלה סיפר לנו מעט על הקרבות העזים לכיבוש הרמה. באותה העת עתיד הגולן היה על הפרק ושאלנו אותו האם לאור דבריו לא כדאי שישראל תשמור על רמת הגולן. "שטויות", הוא ביטל במחי יד, "אם נצטרך נכבוש אותה שוב", אמר בזחיחות אופיינית. בישראל דווקא השמאל מציג שיכרון כוח. הוא מוכן תחת סיכויים כאלו ואחרים להתפרק מכל נכסיה האסטרטגיים של ישראל, כי לפי תפיסתו ישראל עצומה בכמה מונים משכנותיה. לכן הוא מוכן ללכת למהלכים שעלולים לגרום סיכון. דווקא הימין לא מזלזל באויבים וחושש מכוחו המוגבל ולכן מעדיף לשמור על יכולותיו. כך גם סיפור הרצועה שיורקת טילים ומחבלים על ישראל. לפני ההתנקות הובטח שטיל אחד על ישראל ועזה תחטוף מכה אנושה. מאז נורו אלפים.

5. יש משהו מטענות השמאל, שביבי ברח מאבו מאזן אבל בסופו של יום עושה עסקים עם חמאס. וכל המטרה שלו של מיטוט הברית עם חמאס, עוד בימי שובו אחים לא צלחה. ככה זה שמנסים לרקוד על שתי החתונות ובמקום להוביל מהלך על פי תפיסת העולם המדינית אסטרטגית מנסים לרצות את כולם. ושוב גם כאן חוטפים את הביקורת ופועלים בעקמומיות. מצד שני חלק מטענות השמאל הללו הן חלק מאותה תפיסה של שיכרון כוח, כאילו בידנו לקבוע מי ינהיג את הצד השני.

6. ההישג הגדול של חמאס הוא בכך שחלחלה עמוק לתודעת רבים מין תחושה או עמדה שאין מה לעשות. "אין מה לעשות הם תמיד יהיו שם", "אין מה לעשות נגיע להפסקת אש ועוד שנתיים נחזור לעוד סבב, "אין מה לעשות אי אפשר להפסיק את ירי הרקטות לגמרי- יישובי עוטף עזה ושדרות יחטפו מידי פעם", " אין מה לעשות האוכלוסייה שם שבויה בידי החמאס ולא נהרוג אזרחים שזו הבררה היחידה","אין מה לעשות אם נפיל את חמאס יקום מישהו גרוע יותר- כמו שהיה עם נסראללה". ואלו שקרים של תעמולה שמשום מה מצליחים לחלחל. אז ככה: מדינת ישראל צריכה לעמוד על הרגליים האחוריות שלה ולקבוע את העקרונות ש:

"אין מצב שטיל הכי קטן ייפול על יישוב פרוור הכי שכוח אל במדינה ריבונית"

"אין מצב שארגון טרור רצחני יכניס מדינה שלמה לטירוף מלחמתי ככל שיחפוץ",

אין מצב לאפשר מדינת טרור שעסוקה במרוץ חימוש ומנהרות רצח בכל הפוגה"

ולדעת שאפשר לעשות זאת.

7. לא ברור למה חיסול הבכירים חיכה עד עתה? האם לא היה רצון או לא הייתה יכולת?

8. ככול שמריחים ממך שאתה רק רוצה כבר להגיע להפסקת אש/ הפסקת הלחימה, ככה הכוח שלך חלש יותר. הצד השני מוכן לשאת הרבה בשביל ניצחון ומכה אנושה לישות הציונית, בעוד אצלנו המסר שעובר מהתקשורת ובעקיפין מההנהגה הוא נו מתי כבר יהיה שקט. שוב ושוב אנחנו לא קוראים נכון את המפה ומתחילת המבצע אנחנו מספרים שחמאס קיבל מכה אנושה. אנושה אנושה אבל הוא ממשיך להילחם כמו חיה פצועה.

9. בוטה ומכוער שתושבי מדינת ישראל נמצאים במלחמה והקבינט הרעוע עסוק בצבירת הון פוליטי. לבנט עוד ניתן ליחס שזו דעתו האותנטית ומתוך תסכול הוא פורק אותה אל הציבור. גם ככה בקבינט לא סופרים אותו. אצל ליברמן זה פשוט מקומם. האיש עד לפני כמה חודשים התגלה כמתון שבחבורה. המבוגר האחראי, המדינאי הפרגמטי שקיבל תשואות מכולם. איך שהחלה הלחימה בדרום שנשקה למבצע שובו אחים, ליברמן החליט שהדבר הראוי ביותר הוא לפצל את סיעת הבית היהודי מהליכוד. זה הדבר החשוב ביותר שעל סדר היום. מילואימניקים מגויסים, תושבי הדרום חוטפים והוא עסוק בפוליטיקה הקטנה. את המיות היונה הוא החליף בצוויחות הנץ הערבות לאוזן הישראלית שנתונה במצוקה. כיום בקבינט יש לו שתי אצבעות שלו ושל אהרונוביץ. כי אהרונוביץ לא ימרה את פיו של ליברמן, ואין שם סיעור מוחות אלא קרב מוחות. לכן נתניהו נמצא בתוך קבינט של נושפים בערפו, יאיר לפיד, בנט, ליברמן וגלעד ארדן שמאתגר אותו בתוך ביתו, כי הוא חייב לתת פייט לגדעון סער שעלה לגדולה לאחר המרוץ לנשיאות כשתמך בריבלין לאורך כל הדרך. וכמובן ליבני שחייבת להצדיק את מקומה בממשלה ומידי פעם להגיד שאנחנו חייבים לחזור למשא ומתן.

10. נחמן שי פנה יחד עם ה"חזית להגנת הציבור" לבג"צ בכדי לחייב את המדינה לקרוא לצוק איתן מלחמה ולא מבצע. המדינה השיבה לבג"צ שלא נדרש לכך מהבחינה כלכלית וחברתית כפי שתענו העותרים. והנה המשפטיציה של המדינה מכניסה אותנו לנבכי פרוצדורות שישראל לפותה בהם. התותחים רועמים והפרקליטים רצים עם טפסים בכדי לדון בקוצו של יוד באיזו כותרת נאפיין את הלחימה בעזה.