"אם חלילה יקרה לי משהו, תוסיפו תמיד טוב בעולם"

לירון שניר, נכנס לי ללב איך שראיתי את התמונה שלו. נפילתו הכואבת היא חלון הצצה לחייו ודמותו המיוחדת, אדם שהיה שלם עם אלוקיו, עם עמו ועם מדינתו.

לירון, מביא את הקול המיוחד של הגיבורים האלו הפועלים בשקט ובצניעות, מתיישבים בלב ובארץ, מלאים עוז ועוצמות, מחברים עולמות של תורה, מידות טובות, שירות משמעותי ואהבת הבריות.

"ברח תמיד מהכבוד, הכל עשה בצניעות, לא הרשים אותו הטייטל"

שוחחתי עם אלון, אחיו התאום של לירון ועם בת הדודה שלו- יעל, שגרה בסמיכות אליהם בעפרה. יעל פותחת בתכונה הבולטת ביותר אצל לירון "לירון היה מאד מאד צנוע, מאד ענו, הוא לא רצה כבוד, יש אלפי מעשים טובים שהוא עשה, הוא לא חיפש מחיאות כפיים, פעל מכוונות טהורות, ראה את כולם, דאג לכולם ורצה להגיע ולגעת בלב של כולם".

יעל מוסיפה לתאר כמה התורה הייתה חשובה ללירון "שלוש שנים הוא למד בישיבת מעלה אליהו בתל אביב, גם בשירות הצבאי הוא דאג להגיע לשם, אם היו לו שתי שבתות חופשיות הוא היה עושה אחת בבית ואחת בישיבה. בכל שבת שהוא יצא הוא דאג להגיע לסבא וסבתא ולבני הדודים, הוא ראה את כולם לפני שהוא ראה את עצמו גם אם הוא היה גמור ועייף היה מקשיב לכל הסיפורים של כולם".

ואלון מוסיף "תמיד בארוחות שבת כשהיה מגיע עייף מהצבא הוא לא ויתר על לפנות דברים מהשולחן, גם כשהיינו בבני עקיבא והיינו עושים פוייקע עם החברה' הוא היה נשאר תמיד אחרון לנקות את הלכלוך ולהחזיר את הכל כמו שקיבלנו".

"עטף בידיו זוג מבוגרים שהיו בכיסא גלגלים בזמן אזעקה"

אלון מתאר את הסיפור האחרון המפעים שהיה לו עם לירון, שבועיים לפני שנפל הם נפגשו בדרום והלכו לאכול יחד "ישבנו לאכול חומוס ופתאם היה צבע אדום, כולם רצו למיגונית ולירון רץ לכיוון השני של הכביש. לא הבנתי מה הוא עושה ואז ראיתי שהוא רץ לשני מבוגרים שהיו על כיסא גלגלים ועטף אותם עם כל הגוף שלו וקורא לי לרוץ למיגונית. לאחר עשר דקות, יצאתי וראיתי אותו עוטף אותם ומדבר איתם ואחרי היירוט הוא בא אלי. לא סיפרתי זאת לאף אחד, כי זה היה נראה לי טבעי, אלו הדברים שגדלנו עליהם"

אלון, מוסיף לספר לנו סיפורים שנראים קטנים אבל הם גדולים מאד "תקופה ארוכה לירון היה צריך לעשות עקירה בשן, בצבא זה רק החמיר כי הוא דחה את הטיפול בגלל התפקיד. היה שלב שהיה רגוע בצבא ולכן שיכנענו אותו לעשות את הטיפול, זוהי התערבות כירוגית קשה מאד, הוא עשה עקירה וקיבל גימלים מהצבא כי אלו כאבים מטורפים. אחרי העקירה הוא התארגן לצאת ואמר לי 4 מילים "חיילים שלי מחכים לי". בתור חייל, אתה כל הזמן מנסה להשיג חופש ואצלו זה היה בדיוק הפוך".

"ברגילה הוא היה עושה ביקורי בית אצל חיילים"

אלון מוסיף כי כך הוא היה עושה גם ברגילות מהצבא "כשיש רגילה רוב החברה' מטיילים, הולכים לחברים וישנים. לירון, חוץ מלימוד תורה היה נוסע לבקר חיילים שלו בביקורי בית, היה קובע את הלו"ז שלו לפי הביקורים" אלון מסביר כי הוא היה רוצה לנצל את הזמן שלו עם לירון ולכן היה מתלווה אליו לביקורים האלו "גם בימים גשומים הוא היה הולך למשפחות, ובין לבין היה מכניס דברים בשביל עצמו. תמיד החיילים היו לפני החיים שלו".

ומתאר בסיפור קטן איך ראר כל אחד, "היה חייל שהיה צריך לעמוד בזמנים ולהכנס לח' אבל הוא איחר, לירון שאל אותו למה איחרת? והחייל ענה: אין לי שעון. לירון הכניס אותו למסדר בלי עונש ובסוף השבוע, הוא קנה לו שעון ג'י-שוק יוקרתי והביא לחייל ביום ראשון. החייל היה מופתע: קנית במיוחד בשבילי? לירון התחמק וסיפר שהיה לו בבית שעון כזה"…

"מתברר שהוא היה תמיד במקום הראשון והוא מעולם לא סיפר"

אלון מספר כי הם מצאו תעודות הצטיינות בבית שלירון לא חשף "פתאם גילינו שהוא היה מצטיין מחזור ביום מסלול של סיירת גולני, הטקס היה בקורונה ולכן לא היתה משפחה ופשוט לא ידענו על זה והוא גם לא סיפר, הוא החביא את התעודה, הוא לא סיפר על דברים טובים שהוא עשה. התברר שהוא היה תמיד במקום הראשון ובחיים הוא לא אמר לנו, היתה בו צניעות, ברח מהכבוד"

"כשהיו באים להגיד לו: "איזה דרגות, איזה קצין" הוא היה אומר: מה זה משנה הדרגות? העיקר זה לשרת את הצבא. ברח מהטייטל, הוא יכל להיות בווסאח הזה של סיירת גולני אבל הוא לא היה שם. הוא היה מאד מקצועי, מאד רגיש לחיילים זה נדיר הרגישות הזו, החיילים היו כמו הילדים שלו".

אלון ויעל מספרים זה אחרי זה סיפורים, איך גם כשמיהר התיישב לדבר איתם, כי היה חשוב לו לראות את מי שמולו ולשמוע אותו, איך היה מסיע טרמפיסטים מעפרה לעלי באמצע הלילה כדי שלא יחכו שם זמן רב ומספר להם שהוא צריך להגיע לעלי. הם מתארים שהם ידעו שהוא מושלם עוד לפני שנפל "כבר בחייו היו מדברים עליו כמה הוא מלאך, כולם היו אומרים איזו גאווה שהוא אח שלך"

"החיילים מהצוות מספרים: היית האבא של המחלקה"

הלוחמים החברים לצוות ספדו ללירון "אתה היית עמוד התווך ברגעי משבר אפילו בלי שידעת, תמיד כשויתרתי לעצמי באיזשהו אקט הסתכלתי עליך ושאבתי כוחות רק מהנוכחות שלך, אפילו בלי לדבר. בתקופות שהייתי מתקרב לדת והתחלתי להניח תפילין פה ושם הייתי רואה עליך את האושר שזה היה עושה לך, וזה הדהים אותי!

"לקראת סוף המסלול נפצעת בכתף פציעה לא פשוטה. ציפיתי ורציתי שתוריד הילוך ותוותר לעצמך קצת במשקלים ובאקטים מסוימים למען ההחלמה שלך אבל להפתעתי (או שלא) זה לא קרה. למעשה – ההפך הגמור מזה, היינו צריכים לצעוק עליך בשביל שתשחרר את האלונקה כבר. הכרתי הרבה אנשים טובים אבל אתה האדם הכי טוב, ישר וטהור שהכרתי ובפער גדול מהשאר".

לוחם נוסף מספר "אני לא אשכח את הנסיגה ההיא באותו לילה בהר תורען שבגלבוע שנתפס לך הרגל והתפתלת מכאבים. לקראת סוף הנסיגה ג'מוס פשוט צרח עליך לצאת מאלונקה ואמר לכולם שלירון עכשיו בהגדרה לא נכנס לאלונקה ואתה בכית שם מכאבים אבל אתה עדיין לא היית מוכן לצאת ממנה, כי כזה היית חדור במשימה ומסור אליה.

תמיד באוכל היית אחרון, לוקח הכי פחות, מוודא שכולם אכלו ואלה שלא נמצאים שעשו להם צלחת, היית עושה צלחות אוכל לכל החברה במשימות, צלחות יותר מפנקות משל עצמך כי כזה היית, היה אכפת לך מכולם. במדסים שהיינו עושים הצוות אתה היית בין הראשונים, אבל תמיד היית בסוף מגיע עם האחרונים. עוזר להם לצמצם את הפער שנפתח. תמיד שהיה קשה או איזה רגע משבר היית מרים את הרוח ומעודד את כולם, מכניס בנו רעל ואטרף ומשדר לנו שהכל קטן עלינו ואפשר הכל. היית האבא של המחלקה"

החברים מהישיבה מתארים את ההתמדה בלימוד בכל יום בלי לפספס, את הרצינות וההתמסרות ובעיקר שוב את הצניעות הגדולה.

"אם חלילה יקרה לי משהו, תוסיפו טוב בעולם"

לירון כתב מכתב למשפחה רגע לפני הכניסה לעזה, הוא מתאר את העצמה שהוא מרגיש, להיות חלק מהעם ומהחיילים הלוחמים ומסיים בבקשה מהמשפחה "אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו. לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום, להיות טובים ולעשות טוב. שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי, עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים והצלחתי להשפיע עליו טוב, אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב!"

אלון מחדד "מה שמחזיק אותי עכשיו זה להפיץ את האור שלו ואת הדרך שלו, מה זה גוף לעומת נשמה והיתה לו נשמה גדולה שמלווה אותנו יום יום. לירון רצה שנמשיך את הטוב הזה הלאה, וזה מה שעוזר לי להמשיך מפה, להיות טוב יותר כל יום"