לאחר שבעה שבועות של שבי חזרו לישראל קרוב לארבעים חטופים מעזה. למרות שהמידע המלא סביב החטיפות טרם פורסם, מפרסמים היום בעיתנות הצרפתית פרטים חדשים שמסרו המשפחות על התנאים שבהם חיו חלק מיקיריהם במהלך השבועות הארוכים של המתנה וייסורים.

"לא היו מיטות ישנו על כיסאות צמודים"

מרב רביב, שבן דודה קרן מונדר, בנה אוהד בן ה-9 והאם רות שוחררו על ידי חמאס, אמרה שהיו ימים בהם היה חסר אוכל  "בחלק מהימים לא היה להם מה לאכול , ולפעמים הם נאלצו לחכות בין שעה וחצי לשעתיים בין שביקשו ללכת לשירותים ובין שאפשרו להם ללכת", היא מוסיפה כי בת דודתה ודודתה הורידו כל אחת כ-7 קילו. עוד היא מספרת כי בני משפחתה לא ישנו על מיטות, אלא על שורות של כיסאות צמודים זה לזה בחדר.

מרב הסבירה כי החוטפים שעצרו את משפחתה היו חמושים ופניהם חשופות ולא מכוסות, הםהיו סבלו מאיומים מתמידים "זה היה מפחיד, הם המשיכו לעשות להם את זה", והעבירה את האגודל שלה על צווארה כדי לדמות שיסוף גרון.

יוכבד לישפיץ ששוחררה לפני מספר שבועות מספרת כי הוכתה מספר פעמים לפני שהוחזקה במנהרות המשתרעות מתחת לעזה, " זה כמו קורי עכביש". בקשר למזון בשבי היא אמרה "אכלנו פיתות, גבינה ומלפפונים, זו הייתה הארוחה היחידה של היום".

"לא היתה רגילה לאור שמש, שכחה שמותר לדבר בקול"

נראה כי בני ערובה אחרים חוו את אותם תנאי מעצר מתחת לאדמה. אייל נורי, אחיינה של עדינה משה, בת 72, ששוחררה ביום שישי, אמר שדודתו "נאלצה להסתגל לאור השמש" כי היא הוחזקה בחושך במשך שבועות. "היא הלכה עם העיניים למטה כי היא הייתה במנהרה וכבר לא הייתה רגילה לאור יום. בזמן השבי שלה היא הייתה מנותקת מכל העולם החיצון".

עדות נוספת, של יאיר רותם, שאחייניתו בת ה-12 שוחררה ביום ראשון הוא מספר כי המשפחה היתה צריכה להזכיר לה שהיא לא צריכה ללחוש "החוטפים תמיד אמרו לה ללחוש ולשתוק, אז אני כל הזמן אומר לה עכשיו שהיא יכולה להרים את קולה" אמר הדוד.

למרות שרוב בני הערובה המשוחררים הצליחו ללכת ולדבר כרגיל, הרופאים הזהירוומפני תופעות הלוואי הפסיכולוגיות הנוראות ששבועות השבי הללו עלולים לגרום.