הפסקת אש היא מושג מתעתע. הראש יודע שהלחימה צריכה להתחדש אולם החוויה הרגשית היא של הרפיה. העולם התקשורתי, שבנוי על דמיונות ורגשות, משדר תמונות של ילדים חטופים ששבים הביתה ואט אט מתגנבת המחשבה: "אולי ניתן למשוך עוד קצת את הפסטורליה?", "אולי אפשר להסתפק במה שהושג עד כה?", הלך נפש מסוג זה הוא השורש העמוק לאסון של השבת השחורה. האשליה ששקט הוא המצב הקבוע; הדמיון שניתן להתעלם מן המפלצת שמחכה מעבר לפינה.
הביטוי היהודי המקביל להפסקת אש בהקשר זה הוא "להחליף כוח" – "קווי ה' יחליפו כוח" – החלפת כוח היא ההכרה שלעיתים אין מנוס מלאגור כוחות לקראת הסבב הבא. זה נכון אגב גם בעבודה אישיותית מול היצר הרע או מול ניוון גופני. המצב הנפשי הקבוע הוא דריכות אקטיבית ולא ישנוניות פסיבית. התשובה לשאלת השמאלנית הותיקה "הלנצח נאכל חרב"? היא שבמובנים מסוימים אכן כן! כל עוד העולם לא הגיע לתיקונו המלא – ואנחנו עוד לא שם – יש להישאר דרוכים על המשמר.
כאזרחים מן השורה לא החלטנו האם וכיצד תתנהל הפסקת האש. מה שנותר לנו בימים אלו הוא להתפלל ולאמן לעצמנו את שריר הדריכות. כדאי שלא לשבת כעת יותר מידי מול המסכים ולהתרפק על תמונות שחרור החטופים שמלווים במוסיקה מרגשת. כמשפחה מפונה מן העיר שדרות למשל אנו לא מתכוונים בימים הללו להתרווח על הספה בביתנו כי אין לנו אפשרות כזו. אנו נמשיך להמתין בעשייה אקטיבית, איש איש במקומו – כי הלחימה בעז"ה תתחדש לאחר החלפת הכוח, ואוי ואבוי לנו אם לא.
הרע יעבור. הטוב יתגבר. בעזרת ה'
אוהב לריב רבי?