מחשבה לימים המתוחים האלה: עברתי על רשימת הילדים והנשים החטופים. ואז עברתי, להבדיל, על רשימת המחבלים שאמורים להשתחרר. על הגילאים, על קורות החיים, על מה עשו עד היום.

הרי יש פה סיפור גדול, הכי גדול שיש, השאלות הכי נוקבות מהדהדות עכשיו באוויר: מי אתה ולמה באת לעולם? מי הגיבורים של האומה שלך? מה הרוח שמניעה את האנשים לפעול?

חשוב לזכור: זו לא עסקה בין שני צדדים. זו עסקה בין תהום לבין פסגה. בצד שלהם – שמים בכוונה טילים בתוך גני ילדים. ובצד שלנו – כשיש ילד שחטוף לעזה לא רק אמא שלו לא ישנה, כולנו לא ישנים איתה.

בצד שלהם יחגגו בסוכריות על שחרור אנשים שהקדישו את זמנם ומרצם לניסיונות לרצוח, לדקור, להכין בקבוקי תבערה. בצד שלנו הגיבורים הם הפוכים לגמרי:

בדיוק סיימתי לקרוא כתבה על האחים קלמנזון, שיצאו מביתם הבטוח אל תוך בארי והצילו יותר ממאה איש בשמחת תורה. ובתוך התופת, אלחנן קלמנזון הזכיר לילד שהוא חילץ לקחת גם את המשקפיים שלו. מנחם קלמנזון ביקש רשות מהאימא שהציל, לתת חיבוק קטן לתינוקת שלה. וכשחילץ אישה בהיריון שאמרה שהיא לא מרגישה תנועות של העובר, הוא הרגיע: "קחי קצת מיץ מתוק ואז תרגישי שוב תנועות", ומיד חזר להציל עוד חיים.

המרחק הפיזי הוא רק כמה קילומטרים, אבל כאשר ישוחררו – החטופים ייצאו מהמקום החשוך ביותר בעולם, למקום המאיר ביותר.

בשורות טובות.