שני פסוקים שקראנו בשבת בבוקר בפרשה, מסכמים את כל תוכנת ההפעלה שלנו, ולהבדיל – של אויבינו:

הפסוק הראשון פשוט מתאר את מה שהפלסטינים עושים: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר".

הפלישתים סותמים בעפר את הבארות שחפר אברהם, אביו של יצחק. לא רק שהאויבים שלנו לא בונים, לא עושים משהו חיובי משלהם, הם גם הורסים לנו. הם הרי יכלו להפוך את עזה לסינגפור, ובחרו במקום זה לאמלל אותה ולהתעלל בנו. כמה סמלית הפעולה הזו, של סתימת בארות בעפר. הרי גם להם לא יהיו עכשיו מים חיים. אבל הם לא שוקלים שום שיקול בגלל יצר ההרס, הקנאה, ההשחתה.

אבל אז מגיע הפסוק הזה: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".

זה אחד הפסוקים היפים בתורה, והוא משקף את מה שקורה כעת בצד הישראלי, ובפרט אצל תושבי העוטף: יצחק קם בבוקר ורואה את הבארות שאבא שלו חפר מלאות בעפר, סתומות. התגובה הטבעית היא להתייאש, עם דמעות בעיניים. מה אפשר להגיד מול חורבות מפעל חייך? אבל יצחק שב וחופר את אותן בארות ונותן להן את אותן שמות. מה אפשר לעשות מול חורבות נחל עוז? מול אויב שכולו הרס? התשובה, מאז ועד היום: לשוב ולחפור את בארות החיים האלה. החלוצים בדור הראשון – כמו אברהם – עשו זאת עם ברק ראשוני בעיניים, בהתלהבות ובהתחדשות. הדור הבא, מתוך ההריסות, ישוב ויבנה.