הארוסה: "הלוואי ונבין שסתם ישבנו שבעה"

ביום שלישי השבוע, בעיצומו של צום ט' באב, הגיעה אמילי אמרוסי לביתו של סגן הדר גולדין הי"ד, בכפר סבא. שם, על שרפרף קטן, מקבלת מנחמים, היא פגשה את עדנה, ארוסתו של הדר, עימו הייתה אמורה להתחתן בעוד כשישה שבועות, ואשר קיבלה על עצמה לשבת שבעה על אף שההלכה אינה מחייבת אותה.

בשיחה בין השתיים שתתפרסם מחר במוסף שישי-שבת של 'ישראל היום' סיפרה סרוסי על פגישתה הראשונה שהייתה גם הדייט הראשון של הדר. "בשיחת הטלפון הראשונה שלנו, לפני שנה וחצי, הדר היה נבוך. זו היתה הפעם הראשונה שלו שיצא לדייט עם מישהי. קבענו להיפגש בחוף בראשון לציון. איחרתי בשלושת-רבעי שעה והרגשתי מאוד לא נעים, אבל כשהוא יצא מהמכונית, הדבר הראשון שראיתי היה החיוך שלו, מאור פנים מסנוור. ידעתי שעומד מולי מישהו גדול. היה לו משהו אחר בעיניים, משהו טהור".

הרושם העז שהדר הותיר בה לאחר פגישה אחת וההתרגשות שאחזה בה אילצה אותה לפרוק את רגשותיה ולספר על תחושותיה. "אחרי הפגישה הראשונה התקשרתי לחברה טובה שלי ואמרתי לה: 'הוא מדהים, אבל אני לא יודעת אם הוא שלי. אני לא בטוחה שאני ראויה לו.' הוא האדם הכי חי שהכרתי. חיוך מאוזן לאוזן, עיניים בורקות, מישהו שסוחף את כל מי שפוגש אותו. כל כך רציתי להיות הכלה שלו. כמו שאמרתי בהספד, חשבתי שנהיה זוג של נצח". סרוסי ממשיכה ומספרת שתפקידיו של הדר בצבא אילצו אותם להיפגש רק בחופשות שלו.

עדנה סרוסי סופדת לארוסה בהלוויתו (צילום: אבי חי, Ynet)

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2014/08/0308141805_levaia_hadar_edna_768Kbps_360p.mp4]]]

על הרגעים בהם החליטו שהם רוצים לחיות לנצח מספרת סרוסי: "שמחתי על זה שהוא ביקש להתחתן איתי. ידעתי שזה יקרה, אבל עכשיו, כשאנחנו קופצים למים, הרגשתי שאנחנו ברגע גדול, מטורף, מפחיד. הוא התרגש מאוד. אנחנו צוחקים כשאנחנו מתרגשים, אז צחקנו. מייד אחר כך התקשרנו להורים ולאחים, להודיע לכולם. בשיחה הראשונה, עם אמא שלי, הלכתי מסביב עד שהצלחתי להוציא מהפה את המילים 'אנחנו מתחתנים.' משיחה לשיחה נהיה לי יותר קל ושמח, אתה מרגיש שזה מתיישב לך בלב. אמא שלי אמרה להדר שמהיום הוא כמו ילד שלה, אמא שלו אמרה לי, 'ברוכה הבאה למשפחה."

שיחתם האחרונה של השניים, שהיו אמורים להינשא בעוד קצת יותר מחודש נערכה "בחמישי בצהריים, יום לפני שהוא נהרג". סרוסי מספרת כי הייתה זאת "שיחה מבאסת בשביל שיחה אחרונה. בדיוק ישבתי על שתי עבודות סמינריוניות שאני צריכה להגיש לאוניברסיטה, אחת בנושא יצירתיות וצחוק, נושא שהדר הציע לי, והשנייה בנושא אכזבה. כמה שני הנושאים רלוונטיים עכשיו. אמרתי לו שהחלטתי שעד שהוא חוזר אני מסיימת את כל העבודות, כדי שאספיק להיות רק איתו, אבל מותר לו גם לחזור לפני שאסיים את העבודות. כל השיחה היתה מלווה באווירה של סוף. אני דיברתי על סיום העבודות, הוא דיבר על סיום התפקיד שלהם בעזה".

ואז הגיע הרגע בו היא התחילה שדברים מתחילים לקרות לא כפי שהם תכננו. "לפני הצהריים אמא שלי נכנסה פתאום לחדר. היא היתה נסערת. ישבה לידי ולא הצליחה לדבר. חשבתי שאולי הוא נפצע, אולי קרה משהו לצור לא יכולתי לדמיין את הדבר הנורא הזה, שהדר נחטף. זה לא הגיוני. הוא לא מהאנשים שנחטפים. ברגילה האחרונה שלו דיברנו על נושא החטיפות, כי הסיפור של הנערים החטופים היה טרי. מהדברים שלו היה ברור שהוא יילחם עד הסוף, שלא ייתן שייקחו אותו חי בשבי, שהוא לעולם לא יסגיר את עצמו עם ידיים למעלה".

יש מקום בלב שאומר "אולי הוא חי"

במשך יותר מיומיים גורלו של הדר לא היה ברור. במשך יומיים הוא נחשב כחטוף, במוצאי שבת בו הגיע צוות של קצינים בכירים בראשות הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ וראש אכ"א האלוף אורנה ברביבאי. "ישבנו בחדר. הם סיפרו על הוכחות לכך שהדר נהרג. לא יכולתי להאמין למה שהם אמרו. רציתי לדעת שזה מוחלט. שאלתי אם הם בטוחים במאה אחוז במה שהם אומרים. התיאורים הגרפיים זעזעו אותי, זה לא משהו שארוסה צריכה לשמוע. זה הדר – איך בכלל יכולים לעשות לו דבר כזה. אבל הייתי צריכה לשמוע אותם כדי להבין שזה סופי".

מכיוון שלא הספיקה להינשא לו, סרוסי לא מחוייבת, לפחות על פי ההלכה, לשבת 'שבעה' על הדר. ובכל זאת היא החליטה שכן, ועם קרע בחולצה כאות אבל על מותו היא יושבת ומקבלת מנחמים רבים."יש איזה מקום בלב שאומר, אולי הוא חי. אבל כנראה זה תהליך שאני צריכה לעבור. אולי סתם רצון שלי שייגמר אחרת. כן, יש מחשבה שמהבהבת מדי פעם שאולי הוא נמצא באיזשהו מקום. שוויתרנו עליו בטעות. שאולי היתה שגיאה של הפתולוג, טעות בבדיקות הגנטיות, והוא מתחבא באיזה מקום ויחזור יום אחד. הלוואי, הלוואי שנבין שסתם ישבנו שבעה."

==

הראיון המלא יתפרסם מחר במוסף 'שישי-שבת' של העיתון ישראל היום.