אביה דנינו, אשתו של פעיל ההתיישבות אריאל דנינו שנעצר הבוקר בצו מעצר מנהלי עליו חתם שר הביטחון יואב גלנט, פרסמה הערב פוסט נוקב בו סיפרה על הפעילות בה עסק בעלה מאז פרוץ המלחמה, ושיתפה בתחושות הקשות שמלוות אותה מאז המעצר.

"את השורות האלה אני כותבת תוך כדי שאני מנסה לעכל את מה שעבר עלינו ביממה האחרונה", פתחה דנינו את הפוסט שפרסמה. "ב-2 בלילה אריאל העיר אותי שיש פשיטה משטרתית גדולה ביצהר. אחרי שתי דקות, כשאני עדיין בפיג'מה, כבר שמענו דפיקות עזות על הדלת. תוך כדי שאריאל פותח את הדלת ואני מנסה להתלבש אני שומעת שמסביב לכל הבית נפרשים כוחות, כאילו היינו מחבלים שינסו להימלט".

"השוטרים ואנשי השב"כ כמעט כולם רעולי פנים, מודיעים לאריאל שהוא עצור ברגע זה. אריאל מנסה להבין על מה המעצר ומבקש לראות צו, אך הצו לא ממש תקין ואריאל מנסה להגיד משהו אבל הם לא מתייחסים ופשוט לוקחים אותו בכוח. כשניסיתי לפתוח את הדלת ולצאת אחריו ללוות אותו, להגיד לו כמה מילות פרידה, השוטרים פשוט החזיקו לי את הידית מבחוץ שלא אוכל לפתוח אותה עד שהעמיסו אותו לרכב, אזוק כאחרון הפושעים ונסעו מפה בדהרה", תיארה דנינו.

"נשארתי שם לבד, מנסה לעכל את כל מה שהתרחש כאן בבית במהירות. תחושות קשות של זעם ובגידה הציפו אותי. קרובי משפחה שלי נלחמים בחזית, קרוב אחר חטוף בעזה, בעלי לא ישן במשך שבועות ופועל להגנת המולדת ללא הפסקה, אבל בעיני השב"כ אנחנו האויב. לאן הגענו? איך איבדנו את הדרך והמצפן הבסיסי?", תהתה בכאב.

"בבוקר שאלו אותי הילדים איפה אבא, אמרתי להם שהוא עצור ובע"ה יחזור בקרוב. גם התינוק בן השנתיים ששבר את עצם הבריח ביום שישי שוכב במיטה ומחכה לאבא, מבטיחה לו שתיכף אבא שלנו חוזר. איכשהו נרדמנו לשעה ואז מבול טלפונים מגיע אליי עם בשורה בלתי נתפסת – אריאל קיבל צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים. תנו לזה לחלחל. ארבעה חודשים בתא טחוב וחשוך, ללא משפט וללא ראיות. ארבעה חודשים רחוק מארבעת ילדיו הקטנים. ילדיו שעל בטחונם ושלומם נאבק יום יום שעה שעה. ארבעה ילדים בני שנה עד שש וחצי. ארבעה ילדים גיבורים ואלופים שגאים באבא שלהם אבל רוצים אותו בבית".

"וזה ממש לא רק ארבעת הילדים הפרטיים שלנו שמפסידים את אבא שלהם. זה עם ישראל כולו. כבר שלושה שבועות שכמעט לא ראיתי את בעלי בבית. משעות הבוקר של חג שמחת תורה אריאל נקרא לדגל ויחד עם חבריו ניהל חמ"ל מתנדבים לניטור פעולות עויינות בקרב האויב, לצד פעילות הסברתית נרחבת".

דנינו הוסיפה ושיתפה בפעילות בה עסק בעלה ברציפות משעות הבוקר של השבת השחורה: "הוא לא נח לרגע, וגם בשבתות המשיך לעבוד ללא הפסקה בהצלת נפשות כפי שהורו לו הרבנים. כמעט לא מצאנו זמן לדבר בתקופה הזאת ולעכל את מאורעות המלחמה שנפתחה עלינו, אבל ממעט מהפעילות שלו אליה נחשפתי נפעמתי לראות עד כמה חמ"ל מתנדבים קטן יכול להזיז דברים בשטח, ולמנוע סכנות גדולות טרם התפרצותן. את המידע שאספו, העבירו אריאל וחבריו למערכת הביטחון, כולל דרגים גבוהים בצבא שעשו במידע שימוש נרחב והודו להם מקרב לב על הסיוע".

"אבל לצערי למרות הלב השבור שאיתו אנחנו הולכים כבר שלושה שבועות ו-1400 ההרוגים שנטבחו פה בדרכים אכזריות ומחרידות, יש כאן גורמים במערכת שמסרבים להתעורר. אנשים מבולבלים שעדיין מחזיקים בתפיסה מעוותת שרואה בנו אויב, ולא בערבים שבכפר ממולנו שמייחלים ליום בו יוכלו לשחוט ולשרוף אותנו בחיים. כפר שממנו יצאו המחבלים הארורים שרצחו את חבריו של אריאל – נחמן מורדוף והראל מסעוד הי"ד", תקפה דנינו.

"במעט הרגעים שהתאפשר לי לשוחח עם אריאל בטלפון היום, הוא ביקש דווקא לחזק את אלו שנותרו בחוץ, ואמר ששיאי ההתנכלות שאנו חווים עכשיו הם פרפורי הגסיסה של הרשעים ששולטים עדיין במדינה ובעז"ה בקרוב ננצח. אל לנו להתייאש".

"אני פונה מכאן באופן אישי לכל מי ששומע אותנו: הפגינו, תמכו ופעלו בכל דרך כנגד הצו המטורף הזה. היום זה אריאל – מחר זה כל אחד ואחד מכם. לא כקלישאה אלא כמציאות הזויה בה אנו חיים. המאבק הזה, לצד המאבק הכללי לשינוי הקונספציה וניצחון מוחץ על אויבנו, הולך להיות מאבק ארוך וקשה – אבל בעז"ה אנחנו ננצח", חתמה דנינו.