על רקע מלחמת שמחת תורה, הגיע הזמן לעיין שוב במוסכמות יסודיות. האם טוב שצה"ל איננו שולט ברצועת עזה כפי שהרגילו אותנו לחשוב? או אולי עדיף שנשאל הפוך: האם יש סיבה רציונלית לחשוב שאיבוד השליטה ברצועת עזה מקנה לישראל יתרון?

העובדה שצה"ל איננו שולט ברצועת עזה אפשרה לחמאס להקים צבא ומאפשרת לו להמשיך להתחמש (כך הוא בוחר לנצל את משאביו, במקום לדאוג לאוכלוסיית עזה שבחרה בו). נבקש לבחון את המדיניות הציונית לאור אחד המדדים האובייקטיביים החשובים: נתבונן במספרי ההרוגים כתוצאה מהטרור לאורך 56 השנים שעברו, מאז כיבוש רצועת עזה בשנת 1967. נסתמך על דברים שנכתבו על ידי ארנון רגולר וצביקה גוטליב בעיתון הארץ בשנת 2005 שבוע אחרי גֵרוש היהודים מרצועת עזה וצפון השומרון.

בכותרת אותו מאמר, רגולר וגוטליב מספרים על 230 ישראלים שנהרגו ברצועת עזה במהלך 38 השנים שמאז כיבושה. בכך הם מקווים לשכנע את הציבור הישראלי בהגיון שבגֵרוש. על רקע הפוגרום שנערך בשמחת תורה, מספר זה דוקא משכנע שהגֵרוש היה אסון. יתר על כן, התבוננות בפרטים מראה שכל וויתור על השליטה ברצועת עזה עלה בחיי אדם.

מאז כיבוש עזה בשנת 1967 ועד הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 (26 שנים) נהרגו ברצועת עזה 67 ישראלים, פחות מ-3 ישראלים לשנה בממוצע. הסכמי אוסלו החלישו את שליטת ישראל ברצועת עזה וכך דרדרו את המצב. בין השנים 1993-2000 (7 שנים בלבד) נהרגו ברצועת עזה 39 ישראלים, מעל 5.5 הרוגים לשנה בממוצע. באוקטובר 2000 פרצה אינתיפאדת אל אקצה הקרויה בצבא "אירועי גאות ושפל" (שהגורם העיקרי להם הוא הנסיגה מלבנון). במהלך שלוש וחצי השנים, 2000-2003 נהרגו ברצועה 72 ישראלים, מעל 20 הרוגים לשנה בממוצע.

במהלך השנה וחצי שמאז הודעת ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל על תכנית ההתנתקות ועד לבִצוע הגֵרוש בפֹעל בתאריך י' באב התשס"ה 15 לאוגוסט 2005 נהרגו ברצועה 52 ישראלים, מעל 34 הרוגים לשנה בממוצע. סה"כ 67+39+72+52=230, לפי חשבונם של ארנון וצביקה, מתוכם 178 הרוגים ישראלים במהלך 25 השנים שמאז כיבוש רצועת עזה במלחמת ששת הימים עד להכרזה של ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל על תכנית ההתנתקות. בראייה לאחור, התקופה שבה צה"ל שלט ברצועת עזה היתה השקטה מכולן. לפי המדד של מספרי ההרוגים, כל נסיגה הרעה את המצב הבטחוני.

פתרון ציוני

עתה נתבונן בדרכי הפעולה שננקטו עד היום ובדרכי הפעולה שעומדות בפנינו עתה. מאז הגֵרוש, ישראל יוצאת למבצעים צבאיים תכופים כנגד החמאס. כל מבצע צבאי כזה כרוך בסִיכון חיילים ובעלות כספית שנופלת על כתפי משלם המיסים. פעם אחר פעם ישראל משיגה שקט לתקופה קצרה תמורת הענקת האפשרות לחמאס להמשיך לבנות את כוחו הצבאי. איננו יוזמים הפצצה של מחסני תחמושת, כל זמן שהחמאס איננו יורה עלינו. את המחיר הכבד שילמנו בשבוע האחרון. בראייה עתידית, אם לא נשתלט על רצועת עזה, כיצד נוכל למנוע מהחמאס להקים צבא חדש (בהנחה שנמוטט או נחליש בהרבה את הקיים) ולייצר נשק מסוגים חדשים?

יש מי שיציע להפקיד את בטחוננו בידי נציגי אומות העולם, תוך ציפייה שחיילים של מדינה אחרת ימנעו מהחמאס להקים צבא. פתרונות מסוג זה דומים לטמינת הראש בחול. ניסיון העבר הראה שהאו"ם לא מנע אף מלחמה בין ישראל לצבאות ערב. יתר על כן, חיילי האו"ם שתפו פעולה עם מחבלים בחטיפת חיילינו ללבנון.

הפתרון המתבקש הוא להחזיר לצה"ל את השליטה ברצועת עזה. כך בעזרת ה', חיילינו יוכלו למנוע את הקמת צבא עזה מחדש. לא נוכל להבטיח חזרה לתקופה של לפני הסכמי אוסלו, בה נהרגו פחות מ-3 ישראלים לשנה, אבל נוכל לפחות לשאוף ליעד זה.

כאן מגיעה הקומה הציונית: אם ברצוננו שהשליטה של צה"ל על רצועת עזה לא תהיה אפיזודה חולפת, נצטרך לבנות שוב את היישובים שבהם התקיימה חקלאות מפוארת ואנחנו החרבנו במו ידינו. כך גם יתוקן העוול כלפי המתיישבים וכלל עם ישראל וגם נעביר מסר ברור לכל חושבי רעתנו, לפיו לא ניתן להשיג שליטה בארץ ישראל בעזרת טרור. את רצועת עזה כבשנו במהלך מלחמת ששת הימים במאמץ רב. כבשנו ושרנו "השמש יידום בין עזה לרפיח…". אם חפצי חיים אנו, עלינו לכבוש אותה עתה בפעם האחרונה. לכבוש ולשיר. הגבול של המדינה יעבור במקום שבו תעבור המחרישה.

במקביל להחזרת השליטה הצבאית ברצועת עזה והקמת יישובים, נמשיך להתפלל ליום בו ערביי עזה יבחרו בטוב. למי שמאמין בבורא שמים וארץ ברור, שיבוא יום בו יתקיימו דברי ישעיה הנביא: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. וכִתתו חרבותם לאִתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

==

ד"ר עדי ירדן הוא מרצה למתמטיקה במכללת עזריאלי וחבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכל