נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מרבה להזכיר שהוא נמצא בתפקידו בבית הנבחרים עוד מימי גולדה מאיר ומלחמת יום כיפור. ומסתבר שהוא חוזר על אותה מדיניות אמריקנית של חיבוק דב שטוב לאינטרסים שלהם ולא שלנו.

גולדה מאיר נמנעה ממתקפת מנע בשל חשש מלחצים בינלאומיים. מתקפת הפתע של מצרים וסוריה תפסו את הצבא לא מוכן והודות לקרבות גבורה של יחידות קטנות, הן הצליחו לייצב את הגזרות עד שצה"ל התגייס, התעצם ויצא להכות את האויב.

האמריקאים, הוציאו רכבת אווירית של סיוע, בעיקר בתחמושת, אך היה לזה מחיר כבד: ברגע שצה"ל הגיעה לנקודת הכרעה במלחמה, ויכול היה להשמיד את הארמיה השלישית (מאה אלף חיילים) אותה הקיף מכל עבר – דרשו האמריקאים הפסקת אש. במקום שישראל תכה את האויב מכה ממנה לא היה מתאושש, הכוחות נצטוו לעצור.

גם במלחמה בדרום, השיטה האמריקאית לא משתנה. ביידן נשא נאום מרגש בו תמך בישראל במאת האחוזים. הוא גם שלח מטוסי סיוע עם תחמושת וציוד, אבל המחיר שוב כבד – במקום שישראל תנהל את המערכה, הניהול עבר לידיים אמריקאיות. פתאום מדברים על סיוע הומניטארי לתושבי רצועת עזה, פתאום נשמעים קולות של הגבלת התקיפה בצפון, כדי לא לפגוע בלבנון.

ביידן לא נותן מתנה לישראל אלא הלוואה באשראי. הוא מוכן לתת סכומים גדולים למי שנצרך, אבל כמו במשכנתא, בסוף את ההלוואה צריך לשלם, ובינתיים הבית שייך גם לבנק.

ההתרגשות והאופוריה שתפסו את ישראל על הנאומים החד משמעיים מצד ארה"ב, מתחלפים עכשיו בהבנה שמי שמנהל את האירוע עכשיו הם האמריקאים. להם פחות לחוץ לשטח את עזה, ובמדינה הענקית שלהם, אין מושג שנקרא "ישוב צמוד גדר". נתניהו כדרכו במבצעים צבאיים, ממשיך לדשדש עם פער בלתי נתפס בין ההצהרות על מיטוט/ריסוק/השמדה לבין התיקו בהם מסתיימים המבצעים האלה.

זה הזמן של תושבי הדרום, הלוחמים בשטח, ובכלל של הציבור הימני והדתי וגם אלה שלא – להסביר לנתניהו, שבלי השמדת חמאס – אין מה לסיים את המבצע. מה שהיה זה לא מה שיהיה, בכל המובנים.