מצב של מלחמה, ואני מרגישה שחזרתי כמה וכמה צעדים אחורה.

הצורך בפינה מנחמת משלי, גורמת לי לחזור על טעויות העבר.
טעויות שחשבתי שסגרתי אחריהן את הדלת.

קשר מהעבר חזר,
בעתות מלחמה וצוקה גם הוא בי נזכר.
וצרות המלחמה, גורמות לי לשכוח את צרות הקשר.
גורמות לי לשכוח את הבעיות,
או לרצות להתעלם מהן.
אם אטמון את ראשי בחול, כבת יענה מנוסה,
אדע שקט, אדע מנוחה.

הבעיה שגם בשעת לחץ של מלחמה,
הראש עדיין עובד ללא רחם,
ומציב לי שלטי אזהרה עם אותיות של קידוש לבנה,
המכריזים לי: "את עושה טעות איומה",
מה לך ולו?
איך את מנסה להיאחז בכל כוחך,
באותו אחד שאינו מסוגל לאחוז את עצמו?
שכל מצבו מעיד על חוסר יציבות וחוסר מסוגלות.

ואני מבינה את העגמימות הזו שלו,
שלא עושה לו חשק ללכת ולעבוד בימים כאלה.
כי למען האמת, גם אני הייתי רוצה להתהפך על מיטתי,
ולזרוק את השעון המעורר כל אימת שהוא מצלצל להעיר אותי בבוקר.
כי איך אפשר לתפקד במציאות הביטחונית המעורערת?
אך אם שנינו נשקע אל תהומות הכאב והקושי,
מי ירים אותנו הלאה? איך נוכל להשיט את ספינת האהבה שלנו
אל חוף מבטחים?

המורל הלאומי הוא כל כך נמוך,
על אף כל הניסים וההצלחות.
כפולנייה אמיתית אני מצליחה לראות רק את חצי הכוס הריקה,
רואה את הרג החיילים,
את כאבן של המשפחות.
ויש לי מכתש בלב עבורם,
שלא מאפשר לי לשמוח
או לראות את האור בקצה המנהרה.
כמה אירוני הוא הניסיון לראות אור,
במקום שאותו רוצה הצבא להפציץ.

אבל כנראה שגם במלחמה הזאת,
היה נס נוסף, נס ההתפכחות שלי.
שעורר אותי לעמוד על נפשי,
ולברוח מאותה הטעות.
הטעות של קשר שלא יבשיל לשום דבר מעשי,
ולכן אין טעם לקיימו.

אומרים שמתוך החושך הגדול רק אז ניתן להכיר באור הגדול,
אבל נראה שדווקא בחושך הגדול,
לעיתים הראייה מתחדדת וניתן לראות גם בעלטה גמורה,
שיש להחליף את המציאות שאתה נמצא בה, את המציאות השחורה.