1. מי שבקי מעט בתנ"ך מכיר את 'אמנת נחמיה' המרגשת המובאת בספר עזרא. תקציר: כ-538 שנים לפני הספירה, בימי שיבת ציון, בתאריך כ"ד בתשרי, החלה התעוררות עממית לחידוש הברית בין שבי הגולה לאמונה בה' והתחייבות לקיום מצוות התורה. עם תלאות הזמן והגלות הקשה, העם לא קיים את המצוות בשלימות. לאו דווקא 'בכוונה'. אפילו מצווה כמו סוכה – נשכחה. ואז מגיעה קריאת עזרא בתורה. היא מעוררת את העם לשוב לשורשיו האותנטיים, למרות שעברו שנים רבות מאז נתינת התורה בסיני.
העם נדרש להאמין – וזה לא ממש פשוט. אבל עם הנצח עושה את זה, כמו גדול. הוא מבין שאין לו דרך אחרת. עוברים מספר ימים בהם העם מצטער על אי קיום מצוות, אך עזרא דווקא מעודד את העם לשמוח בראש השנה וסוכות. אחרי הכניעה לאמונה ולמצוות, אין טעם להצטער קשות על הזמן שחלף בלעדיהן. יש להביט קדימה.
אחרי החגים בהם העם שמח מאוד, מגיעה 'אמנת נחמיה' אשר עליה חתמו העם. שם הם הביעו את אמונתם בה', מחדש, כולל התחייבות לשוב ולשמור את המצוות הנשכחות.
2. אנו חיים בתקופה מבלבלת. לצד המאמינים בה' העושים ככל יכולתם, למרות הקשיים, לשמור מצוותיו – נמצאות שתי קבוצות נוספות: א. קבוצת המצהירים על אי אמונה שלמה בה' ומצוותיו מראש. ב. קבוצת מאמינים ומוקירי מצוות שמעולם לא קיבלו עליהם עול מצוות 'לפי הספר'.
אין לשפוט ולהאשים חלילה, אך זה המצב; אחרי תלאות הגלות והשיבה ארצה לפני מעל 70 שנים, נכנסנו לגלות רוחנית מסוימת, בארצנו. מטבע הדברים, קבוצת 'שאינם מאמינים' השפיעה בגלוי ובעקיפין בעיקר על קבוצת המאמינים שלא קיבלו עליהם עול מצוות 'לפי הספר' וערבבה את אמונתם כך שאפילו מצוות פשוטות – אינן נהירות להן והם אינם רואים צורך לשאוף לקיימן, לכל הפחות.
3. אם בתקופת נחמיה התגלתה מחדש מצוות סוכה, הרי שעתה אפשר לראות, לצערנו, איסורים שונים הנדרסים כאיסקופה. קעקועים, למשל. למרות איסורם המפורש – הפכו לסמל פומבי המזין את עצמו ומשפיע על צעירים חדשים הנכנסים למעגל המקועקעים שאינם מבינים את הבעייתיות הגדולה שבכך. קעקועים הם סימן לכך שקיום מצוות הפך מ'נעשה ונשמע' – למערכת פולקלורית של ריגושים ומצפון אישי בלבד. זה יפה מאוד לראות צעיר מגיע להתפלל בבית הכנסת, אך כואב באותה המידה לראות את הקעקוע המתנוסס על גופו.
אנו זקוקים למעין 'אמנת נחמיה' בדחיפות. למישהו שיעשה 'פוס משחק' ויגדיר היטב מה אסור ומה מותר, ע"פ האמונה שלנו.לא בכפיה ולא ברעש כי אם בהסבר נגיש שיפסיק לאלתר את הפסיחה על שני הסעיפים למען ביצוע 'מה שמרגיש'.
4. קעקועים הם רק משל פומבי לתנועת 'אי האמונה השלמה' המוליכה אותנו שולל ומאפשרת הגשמת כל רצון הסותר את אמונתנו השורשית, למרות הקונפליקט המובנה. לצידה נמצאים שלל מצוות 'בין אדם לחברו' כמו 'איסור לשון הרע', 'ואהבת לרעך כמוך', רגישות לזולת – הנדרסות אף הן, לצערנו. גם מודעות לצניעות בסיסית – מקבלת דה ליגיטימציה עזה מאלו שאינם מאמינים המונעים מבני אדם מאמינים (בכל הדרגות) להבין את חשיבותה הסגולית.
5. זה קורה כי הפכנו קצת לעבדי ההגיון ברוח הזמן. אפילו קבוצת המאמינים מחפשת כיצד להסביר את עצמה באיטצלת הגיון, משום מה, כל פעם מחדש. מנסים לדבר ל'הרגשים' של קהל רחב בזמן שאלו ש'אינם מאמינים' צוחקים ו'עושים נפשות'.
ככה זה כשהצד המאמין דבק, משום מה, ב'היגיון' – והצד שאינו מאמין מביא 'הגיון' משלו + צחוקים ודמויות נוצצות המושכות את הלב.
זה לא כוחות ולא ממש נכון; אמונה אינה 'הרגשים' וקיום מצוות זה סיפור שאנחנו בוחרים לחיות בתוכו גם אם אנחנו לא מבינים אותו עד הסוף.כן, גם אם קעקוע זה עניין מרגש מאוד שמתחשק למאמין – הוא לא עושים אותו כי הוא חתום מבחירה ובהכנעה גדולה על משהו עצום יותר מ'מה שקורה עכשיו בעולם הרחב'.
6. חתימה על 'אמנה' – היא סימלית. אך כשאדם חתום רשמית על אמונה בה' ובמצוותיו, ע"פ שורשיו האותנטים, הוא מצליח לקבל כוח להתגבר על הרצונות הסותרים את האמונה (הרצון לקעקוע למשל). הוא יודע שהוא לפני הכל חתום על 'אמנה' שמחברת אותו לעצמו, לעמו, לאבותיו, לספר הספרים. כמה מצוות יעשה? איש לפי כוחו. צריך לעודד את העם כמו עזרא ולשמח אותו, אך עם זאת לומר להם בפה מלא מה מותר ומה אסור, ע"פ אמונתנו השורשית שאינה קשורה כלל למגזר זה או אחר.
חתימה על אמונה וקיום מצוות, בדור מבלבל, רציונלי ומאפשר – חשובה מאוד. דרך אמנה נצהיר על דרך ולא נחשוש לומר בנחת מהי דרכנו, ע"פ אמונתנו, בלי להיגרר למגננת הסברים 'הגיוניים' מול אלו שאינם מאמינים ועל הדרך מבלבלים את קבוצת המאמינים שאינם יודעים לשאול.
==
נדב גדליה הוא עורך תוכן, שחקן ובמאי הסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ'.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
