אנחנו בימים בהם השאלה מה יהיה צביונה של היהדות במרחב הציבורי. האם תהיה פלורליסטית ומכילה או מדירה ומחמירה? בעיתוי הזה, כאשה דתיה ופמיניסטית אני מבקשת להתנער מדבריו של הרב אריאל, רבה של העיר רמת גן, שמסיגים אותנו שנים רבות לאחור.

החוברת "שמחות בתורה" עוסקת במקום של נשים בשמחת תורה ודרכה נחשפת (שוב) אפליית הנשים שאת השלכותיה על נשים אנחנו רואים במציאות הפוליטית והציבורית היום.

החוברת פותחת בנקודת מוצא של הכרה בתפקיד הגברי ללמוד התורה לעומת האשה שתהיה לצידו בטיפול בילדים, וממשיך באפולוגטיקה שפמיניסטיות דתיות כבר עייפו ממנה הטוענת כי מבנה הנפש של נשים פוטר אותן ממצוות ולכן עליהן האחריות לבית. זהו "תפקידן הייחודי בלידת הילדים ובבניית המשפחה".

לזה מצטרף עיסוק אינטנסיבי בשאלת 'טוהר המניע' תוך האשמת פמיניסטיות שהן לא דתיות, אינן נאמנות לריבונו של עולם אלא "עובדות את עצמן ולא את הקב"ה", ויש גם  טיעונים על אינטלקט מסוג אחר שהופך את הלימוד הנשי לייחודי .

אבל כל זה הוא הקדמה לדיון בשמחת תורה שמרכזו ריקוד במעגל עם ספרי התורה. אז מה עם הנשים? ובכן, כאן, ממליצה החוברת להמיר ריקודי נשים בלימוד. כלומר, עדיף למנע מנשים חוויה דתית שיש בה נוכחות לגוף, בוודאי במרחב הציבורי.

בסוף הדברים מובאים דברי הרב אריאל: "אני מציע לנשים להימנע בכלל מלקחת ספר תורה, בגלל שחלק גדול מהן לבושות שלא כהלכה" ועל אף שהלכתית ברור שאין שום בעיה הלכתית עם נשיאת ספר תורה על ידי נשים (זה יותר דומה לשאלה האם מותר לנשים להחזיק תנ"ך) קובע הרב אריאל כי ריקוד כזה "אין זה כבודה של תורה.. התורה לא שמחה בהן, בלשון המעטה" ושוב מצומצמות הנשים לגופן, והפעם עם הקביעה שהתורה לא שמחה בהן. האמנם?!

הרב אריאל מבדל בין נשים 'טובות' ו'רעות' על פי לבושן, ובמהלך של 'הפרד ומשול' הוא מדמיין את הנשים רָבוֹת אלה עם אלה ולכן כדי להמנע מ"מריבות בין הנשים, אם לבושן ראוי או לא, יש למנוע מכל הנשים ריקוד עם ספר תורה בידן". הרב אריאל לא יכול לדמיין עולם בו נשים במרחב הציבורי אינן מצומצמות לגופן. הוא אינו מעלה בדעתו אפשרות שנשים יקבלו זו את זו באהבה ויראו זו את נשמתה של חברתה.

אין מנוס מלשוב אל הדברים הידועים: פוסקים רבים מתירים לנשים לשאת ספר תורה, בכל שנה יש יותר ויותר מניינים אורתודוקסים משותפים לגברים ונשים בהם נשים רוקדות עם ספר התורה, עולות לתורה וקוראות בה. דברי הרב אריאל מנותקים מהמציאות הרחבה. הרכבת כבר יצאה מן התחנה, והוא נלחם בקרב אבוד ומבקש לגדר את קהילתו מפני רוחות התיקון שנושבות בעולם הדתי כבר כמה עשורים ובתפקידו הרשמי כרב עיר מסורתית וליברלית מתיימר להשפיע על הישראליות כולה.

מצער שהדברים נאמרים דווקא על שמחת תורה, שהוא חג המזמין יצירה של מרחב ציבורי רך, מקבל ופלורליסטי. זה דווקא איננו חג של לימוד ועיון, של התפלפלות וחידוד מחלוקות אלא חג המזמין אותנו להתמלא בשמחת השייכות שלנו לתורה ושל התורה אלינו – תהא פרשנותה אשר תהא: הלכתית או תרבותית, מסורתית או מחדשת, לעומתית או חומלת. כל המתפללים יוצאים מבית הכנסת החוצה כדי לרקוד ולשמוח ברחובה של עיר, ואני נזכרת במילים בהן מסתיימת התורה בסוף חומש דברים "לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל" כאילו לומר שורו הביטו וראו – זאת התורה שניתה לכל מי שעומדים סביבה.

=======

ד"ר חנה פנחסי עמיתת מחקר במרכז קוגוד למחשבה יהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן