ראש מדרשת לינדנבאום בירושלים, הרב אהד טהרלב, נפגש עם המתלוננות נגד הרב צבי טאו, ופרסם מכתב ארוך בוא הוא שוטח את מסקנותיו מהמפגש.

המכתב המלא של הרב אהד טהרלב

לפני עשרה ימים הוזמנתי לפגישה עם נפגעות הטוענות שהרב טאו פגע בהן. למרות הימים העמוסים מאד והלו"ז הצפוף, חשתי שמחובתי לבוא ולהקשיב.

מחד – מזה תקופה ארוכה שאני שומע רסיסי סיפורים קשים ומאידך תמיד הקפדתי, וכך אני מחנך את ילדי ואת תלמידותיי, שיש להיזהר מאד בכבוד תלמידי חכמים, ובמיוחד להיזהר בכבודם של רבנים שאנחנו ברי פלוגתא שלהם. אבל הפסוק המהדהד (בספר דברים כ"ב,כ"ז) "כי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה המְאֹורָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" לא נתן לי מנוחה – לא יכולתי להתעלם מקול הצעקה, צעקה שאין לה שומע ולכן אין לה מושיע.

הצעקה המהדהדת בשדה במובן העמוק של המילה. בין אם זה שדה שהוא מרחב ריק מאנשים ובין אם זה שדה תקשורתי או תקופה שבה כמו בשדה – כמה שהנפגעת תצעק אי אפשר יהיה לשמוע אותה מרוב רעשי רקע, מרוב משתיקים ומזלזלים, ומרוב כאוס מסביב. החלטתי שאני חייב להגיע ולהקשיב.

ישבתי והקשבתי. עיניי מלאו דמעות כששמעתי על הכאב ועל הפגיעות. עוד מתלוננת ועוד מתלוננת ועוד מתלונן, מתלונן זה שהוריו אשפזו אותו ומתלוננת זו טענו שהיא משוגעת – נזכרתי בחנה שעומדת במשכן במקום הקדוש היכן שנמצא ארון הברית "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". עלי הכהן הגדול, שהיה הסמכות הדתית הבכירה ביותר באותה תקופה חשבה לשיכורה.

חשבתי על הרבנים הבכירים והחשובים של דורנו, שלא שומעים את צעקת הנפגעים. על הקולות שטוענים שמתלוננת זו משוגעת ושמתלונן זה חי בסרט. חשתי שניכרים דברי אמת. לאמת יש כוח משלה, הלב חש שנפגעים אלו צועקים מדם ליבם ונראה שיש מי שפועל כל הזמן כדי שקולם לא ישמע.

אנחנו רבנים ורבניות, אנשי חינוך ומנהיגי קהילות חייבים להקשיב ולהוות שופר לנפגעים אלו. מי אם לא אנחנו נביא את צעקתם לכיכר העיר. מי אם לא אנחנו חייבים להירתם ולסייע להקשיב ולדאוג שצעקתם תשמע אצל מי שצריך להישמע. חובתינו לוודא שהחברה בה אנו חיים מקשיבה באוזן חומלת למי שטוענת שנפגעה, וחובת רשויות החוק למצות את הבדיקות והחקירות עד לבירור האמת.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

אבי מעוז על פרשת הרב טאו (צילום: ערוץ כנסת)

"במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב", איזה חילול השם יש בניסיון להשתיק את זעקת הנפגעים. כשיצאתי מהמפגש תהיתי בקול עם אחד הרבנים המוערכים עלי מאוד והתלבטנו ביחד האם יעזור שנעלה את הדברים על הכתב. הרי אנחנו מסומנים ע"י החבורה שמגוננת על מי שנטען שפגע.

אנחנו נחשבים רבנים ואנשי חינוך ליברליים. תמיד יחשדו שיש לנו אינטרס, שאנו כותבים 'מהפוזיציה', ובמיוחד בעת הזאת כאשר מחאות גדולות מצויות בכיכר העיר, אירוע רודף אירוע, ומי בכלל יקרא את מה שנכתוב.

היום אני מבין שגם הרהורים אלו – החשש וההימנעות מלהביע את המחשבות הללו בקול רם, הם חלק מהשדה שבו לא שומעים את צעקת הנערה. אנחנו חייבים לצעוק את צעקתם של הנפגעים. אנחנו נצעק ונצעק עוד קול ועוד קול ובתקווה שבסוף צעקת הנפגעים תשמע ותכנס ללב למי שצריכה להיכנס.

ושתדע כל נפגעת וכל נפגע, שאנחנו מוכנים להאזין ולהאמין לצעקתם. אם נשתוק כיצד נוכל לעמוד לפני בורא עולם ביום הכיפורים? קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי (איכה ג', נ"ו).