בין שמיעת מהדורת חדשות אחת לאחרת שמספרות על גילויי האלימות במדינת ישראל – נשמע השבת גם את הסיפור של פרשת "כי תצא".

הפרשה עוסקת בטיפול בשלל בעיות חברתיות ויש בה פסוק מכונן: "כי היה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ – לא תלין נבלתו על העץ". כאשר אין ברירה ונאלצים להוקיע חוטא "על העץ" למען יראו וייראו – לא משאירים את הגווייה שלו בביזיון לעיני כל; מדוע? "כי קללת א-לוהים תלוי". גם כאשר אדם נכשל ואין מנוס מליטול את חייו – לא ניטול ממנו את צלם א-לוהים שלו. עונשו של החוטא אינו נעשה מתוך שנאה אישית – it's nothing personal – הפושע יקבל את עונשו המלא אולם בקור רוח ובשמירה על כבוד האדם.

הסיבה שאנשים טובים מפחדים מלהיכנס למאבקים היא עקב החשש "ללכלך את הידיים". הפחד שהעיסוק יתסיס את הצדדים הרעים בנפש שלנו ("אני לא בנוי לזה" וכו'). בני תורה אמיתיים מנהלים את המאבקים הציבוריים והפרטיים שלהם לשם שמיים. הם לא שונאים אישית – לא את הערבים, להבדיל- לא את האנרכיסטים ולא את מי שחסם להם את החנייה. הם פשוט נאבקים במזיק תוך כבוד לצלם א-לוהים שבו, וגם המאבק שלהם יראה בהתאם.

זהו עיקרון נכון גם לעבודה הנפשית של חודש אלול שבה אנו "תולים על עץ" את החטאים שלנו. אנו לא מוותרים לעצמנו אבל נזהרים "לא להלין את נבלתנו"; לא לשפוך את התינוק עם המים ולהחליט שאנו מושחתים מיסודנו והמצב חסר סיכוי. אמנם חטאנו, אבל תמיד נותר בנו צלם א-לוהים, ותמיד ניתן לתקן; בעולם הזה או בעולם הבא.