ביום חמישי ב-9 באוגוסט שנת 2001 נשמע פיצוץ עז בעיר ירושלים. מחבל מתאבד פוצץ מטען חבלה במסעדת סבארו המוכרת והאהובה. בפיגוע נרצחו שישה עשר בני אדם מתוכם שמונה ילדים. רצ"ב רונן לוי, חוקר ביחידה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל דיבר עם סרוגים ושיתף בזיכרונות הקשים שלו מהאירוע ועל המראות הקשים שראה בזירה.

המחלקה לזיהוי פלילי היא חלק מתחום החקירות ועבודתה היא איסוף של ממצאים וראיות מזירות אירועים ובנוסף זיהוי חללים. לוי, בן 59 לפני פרישה, גר בירושלים משנת 1998 והוא אב לשלוש בנות. על הפיגוע הנורא סיפר "אני זוכר ממנו די הרבה. הייתה סדרה שלמה של אירועים בירושלים באותה תקופה, היינו דרוכים לכל רעש."

עוד סיפר "הגענו לזירה מאוד קשה. גופות ברחוב ובמסעדה, זו זירה שאנחנו צריכים לטפל בה, אנחנו מגיעים וקודם כל מצילים חיים, פרמדיקים, חובשים, אנחנו בינתיים רק משקיפים. אחרי שהם מסיימים את החלק שלהם, נכנס מערך החבלה לבצע זיהוי לראות שאין מטענים נוספים, לראות שאפשר לטפל ורק אז אנחנו נכנסים ומתחילים לטפל באיסוף גופות. הזיהוי של הגופות צריך להיות כמה שיותר מהיר כדי שמשפחות שנותרו מאחור יוכלו להביא את האהוב לקבורה מהירה. גם זיהוי המחבל צריך להוציא מידע מודיעיני, לטפל גם מהבחינה הזאת."

החשש אולי מדובר בבת שלו

(צילום: Yossi Zamir / Flash90)

המקרה שהכי זכור לו מהאירוע אלו הרגעים בהם חשש לזהותה של הגופה המוטלת לפניו "הייתה גופה של ילדה בת שלוש וחצי שרואים שהיא ילדה, לי יש ילדה בת שלוש וחצי בבית ויש לה נעליים בדיוק כמו של הילדה שלי, נעליים מיוחדות, נעל בובה שחורה עם רקמת פרפר בצבע לבן. אשתי קנתה לביתי נעל כזאת. ואני מטפל בגופה הזאת ואז אני אומר לעצמי 'אבל הם לא אמרו לי שהם ירדו העירה' אני נסער מאוד כי זו נעל מיוחדת שלא רואים בכל מקום."

"אשתי קנתה לה אותה לחג לפני ראש השנה, אשתי אוהבת נעל חדשה לנעול אותה לפני. אני אומר 'אולי היא כן עשתה את זה', אין גם פלאפונים, כל הרשת יורדת ואין לנו דרך להתקשר" משחזר לוי את הרגעים הדרמטיים  "עובר נצח נצחים עד שאני מוודא שהכול בסדר, כמובן שהילדה שלי לא זכתה לנעול את הנעליים האלה".

אנדרטת הזיכרון לנרצחי הפיגוע (צילום: Noam Moskowitz/FLASH90) *למצולם אין קשר לכתבה*

לוי סיפר שהאווירה בזירה הייתה מתוחה ובאמצע הטיפול בזירה נשמע פיצוץ נוסף "באירוע שמענו פתאום פיצוץ ואמרנו 'וואו עוד פיגוע', למזלנו זה היה פיצוץ של צמיג של אוטובוס וזה הכניס אותנו לסטרס."

לאחר הטיפול בגופות הוא עוקב מרחוק "אני עוקב אחרי הלוויות, אני לא נפגש עם המשפחות", אך מה שנותן לו את הכוח זה אדם אחד שאמר לו: "'אתה לא יודע כמה קדושה יש בעבודה שלך שאתה מביא לקבורה מהירה', אני לוקח את הצד המקצועי ולא מתחבר לרגשות, אני רואה לנגד עייני את המשפחות שסובלות ואני מנסה להביא קצת מזור."

על ילדי משפחת סחוויסחורדר אמר "שנים אחר כך אני רואה את הילדים שנותרו וליבי איתם. מה שנותן לי את המוטיבציה זה שאני לוקח על עצמי שליחות".

החשיבות של צוות החקירה

לוי מסביר מדוע צוות החקירה נצרך: "אם למעשה יצטרכו אחר כך לחקור, צריך שיהיה תיעוד של הכול מקרוב ומרחוק, כמה שיותר לתעד את הזירה, סטילס ווידאו. מתעדים את הזירה כמו שהיא. אנחנו מקימים תחנת ריכוז חללים במקום מוסתר כדי שלא יצלמו בתקשורת. בונים עם כיסוי. בסבארו זה היה ממול. בזירה כזאת יש המון חלקי גופות, התפקיד שלנו זה לעשות איזה שהוא סדר, לקחת דגימת די אן אי שיהיה עם הגופה עצמה לקבורה. ואז משם מביאים לאבו כביר. חוקרי התחנות מאתרים לפי הנתונים שאנחנו מוסרים להם. תכשיטים, פרטי לבוש כדי שנבצע התאמה."

גם מהמחבל נלקח די אן איי ולוי הסביר כי לקיחת הדי אן אי מהמחבל היא דבר חשוב: "גם המחבל צריך שיהיה במאגר, כך אפשר לראות מי שותף לפיגוע, ככה אנחנו תורמים לחקירת האירוע עצמו".

"תקופה נוראית, אוטובוסים שהתפוצצו, עמק רפאים, קפה הילל"

הוא נזכר בתקופה הקשה של האינתיפאדה השנייה ואף חוזר אחורה אל הפיגוע  בקו 14: "זה הקולות של הזוועה. בדיוק יצאתי החוצה, שמעתי את הפיצוץ, השקט של הזירה של ה-3 דקות אחרי ואז הזעקות והצעקות זה לא עוזב אותך."

על הקושי לראות מראות זוועתיים אמר "יש לנו מערך מקצועי שדואג לנו, שיחות עם פסיכולוגים, ישבנו אחרי הפיגוע ובכינו כמו ילדים קטנים, אבל אנחנו בולעים ומקבלים את הסיוע ומי שקשה לו לא יגיע לאירוע הבא. אנחנו מרימים את עצמנו ואם אנחנו לא נעשה את העבודה אנשים יכולים להישאר בחוסר וודאות. זה מעצים את כל האירוע."