22 שנה לפיגוע הנורא במסעדת סבארו בירושלים. בצהרי יום חמישי ב-9 באוגוסט של שנת 2001 בכ' באב תשס"א, מחבל מתאבד פוצץ מטען חבלה במסעדה. בפיגוע נרצחו 16 בני אדם כאשר 8 מתוכם ילדים, וכ-140 פצועים. שוחחנו עם אייל זהבי, פרמדיק במגן דוד אדום בתחילת דרכו באותה תקופה שהגיע לזירה הקשה וזוכר את הכאוס שהתרחש שם.

זהבי, בן ה-50 מתגורר באפרת, נשוי ואב לחמישה ילדים משחזר: "הקפיצו אותנו. האזעקה הנוראית הזאת." הוא פותח ומסביר "יש צליל שמקפיץ את כולם. באותה תקופה זה היה ככה. לוחצים על כפתור סירנה ויוצאים ישר בלי לשאול שאלות והתחנה מתרוקנת."

"יצאנו שיירה ענקית של אמבולנסים" הבלאגן והצפיפות גרמו לצוותי הרפואה להגיע ברגל אל הזירה, "רצנו ברגל עם הציוד. הזגוגיות התנפצו. ריח של העשן. המסעדה הייתה בנויה בצורה שבה למעלה קונים ולמטה יושבים. כמה שלמעלה היה נראה נורא למטה היה יותר."

זהבי מתאר את הרגעים הללו כשהם התהלכו הלוך ושוב: "אני זוכר שמוציאים נפגעים החוצה, מלווה אותו לאמבולנס מביא לבית החולים וחוזר לזירה."

"אני זוכר את הכאוס. אני לא זוכר מטופל מסוים שטיפלתי בו, היה רעש ובלאגן, כל כך הרבה אנשים. היה חושך למטה וכל פעם הוציאו עוד ועוד החוצה. איפשהו אתה מרגיש חנוק. אתה לא יכול לקבל את כולם. זה שאתה לוקח פצוע אתה לרגע יכול להתרכז בו."

"אתה מנסה לטפל באנשים. המחשבות שעוברות לך בראש באותו רגע היה לוודא שבמטבח בלוני הגז סגורים, החשמל, איך עובדים בחושך, לראות שאין אמצעי לחימה נוספים." את זה זהבי זוכר מפיגועים נוספים שבהם טיפל.

"אתה חייב לטפל בפצועים אבל אתה חייב לוודא, למטה יש מי שמנהל את הזירה. זוכר שרצנו, היו כמה זירות, בפנים ובחוץ וקראו לנו לטפל גם בבית החולים, זה היה בלתי אפשרי ממש. בתוך כל זה אין לך זמן לחשוב."

"משפחות שלמות, בקיץ משפחות מבלות. פה זה היה גם לפנות את המשפחות לאותו בית חולים אבל חלקם לא בהכרה. אתה צריך לקחת מבית חולים אחד לשני כדי שיוכלו לשבת אחד עם השני. החשיבה היא כל כך הרבה מעבר. זה ממש חונק אותך בשטח. כשאתה לוקח בן אדם אתה שמח שאתה יכול להתמקד בו."