ביהודה ושומרון מתחוללת מלחמה. לא רק שם, גם בגליל ובנגב, ובעצם בכל הארץ. אבל קו החזית הוא בגבעות יהודה ושומרון. שם אנשי הגבעות והחוות, נערים ומבוגרים בעלי משפחות, מיישבים אזורים נרחבים, ומונעים בגופם את ההשתלטות הפלסטינית המכוונת על שטחי הארץ.

כל מי שזכה לבקר בנקודות ההתיישבות החדשות, ראה במו עיניו את המבנים המאולתרים, את הפתרונות היצירתיים לחשמל ומים, את המרחק, הדרכים הלא סלולות. אנשים כמוני, שגרים כל חייהם בישובים מבוססים, שהפסקת חשמל או מים של כמה שעות נחשבת בהם לאירוע יוצא דופן, לא יכולים שלא להעריץ את מסירות הנפש והגבורה.

המאבק הזה על ההתיישבות כרוך גם במאבק כלכלי לא פשוט. אין להם גב כלכלי מאחוריהם, ורעיית צאן, למרות יתרונותיה הגדולים בשמירת שטחי הארץ, היא לא תמיד רווחית. ויש להוסיף לכך גם את התופעה השכיחה של גניבת צאן, שגורמת להפסדים עצומים.

אבל המלחמה שלהם היא גם מלחמה כפשוטה. הערבים מסביב לא ממש מתלהבים מנוכחותם, ועושים כמיטב יכולתם להציק ולפגוע. אם זה בהפגנות אלימות, מכוונות ומלובות על ידי ארגוני שמאל רדיקלי, ואם זה בפגיעה ברכוש, בגוף או בנפש, במתקפות אלימות יומיומיות. את חבריהם הטובים ביותר הם איבדו במלחמה הזו.

ואם לא די בזה, מלחמה להם גם מבית. הצבא, המשטרה, המנהל האזרחי, השב"כ – כולם רואים בהם עושי צרות, אם לא מחבלים של ממש. הם הסוררים שלא הולכים בתלם, שיוצאים מהגדרות, שלא מפחדים להתעמת עם הערבים. שלא מוכנים להשלים עם ההקפאה ארוכת השנים, שבה לא נבנה אף יישוב חדש באופן רשמי. הם גורמים כאב ראש למפקדים בשטח, שבסך הכל רוצים קצת שקט, גם אם משמעותו השתלטות ערבית על כל שטחי יו"ש.

וכמובן – התקשורת. איך נהנים להשחיר אותם, לכנות אותם בכל כינויי הגנאי המתועבים ביותר, לשנוא ולהשניא אותם. הם, הצדיקים האלה שמוסרים את נפשם על הארץ – הם הרשעים, הרוצחים, האכזרים, וכל המרבה לגדף ולשנוא הרי זה משובח, כמיטב המסורת האנטישמית.

אבל הכי כואבות הן המכות 'אשר הוכיתי בית מאהבי'. המתקפות שבאות מתוך החברה הדתית, מתוך המתנחלים עצמם. לעיתים מתוך רצון למצוא חן, ולעיתים מתוך ביקורת מוגזמת וחסרת הבחנה.

ולא שאין מקום לביקורת. מן הסתם נעשים גם מעשים רעים, חלקם רעים מאוד, של אלימות לא מוצדקת כלפי ערבים. מן הסתם חלק מנערי הגבעות לוקה בפגמיו של כל נוער נושר – סמים ושאר פריקת עול באופן כללי. מן הסתם בחלק מהמקומות המאבק נגד המסגרות מופנה לפעמים גם נגד מסגרות טובות וראויות. אבל הביקורת, גם אם היא חריפה, וגם אם היא דורשת לפעמים טיפול חסר פשרות – צריכה לבוא מתוך אהבה והערכה גדולה, ועם ראיית היופי המופלא שבתופעה הזו, של החלוצים שממשיכים את מורשת בניית הארץ מתוך קשר עמוק לתורה ולאמונה.

כשזו הגישה, אז נזהרים מאוד מלהאמין להאשמות של התקשורת, ומקפידים לברר לעומק מה קרה ואיך קרה. פעמים רבות מגלים בסוף שהאמת ממש הפוכה, שהמותקף מואשם כתוקף, והמערכת פועלת נגד המתיישבים הצדיקים במקום נגד הפורעים הערבים הרשעים. וגם אם מגלים שנעשו מעשים רעים – צריך לדרוש שהם יטופלו במלוא החומרה, אבל מתוך הבנה לכלל הסיטואציה, ובעיקר – מתוך יחס בסיסי של אמפתיה וכבוד, הפוך מהיחס הנוכחי של המערכת.

אסיים בנימה אישית: לא זכיתי לחיות בגבעות, אבל זכיתי להכיר מעט ממיישבי החוות והגבעות. אלו מהם שאני מכיר, נערים ומבוגרים, הם צדיקים ומתוקים, אנשים עדינים מלאים באהבת הבריות, באהבת ה' ובאהבת הארץ, הפוך ממש מהתדמית המרושעת שמדביקים להם. אני מקנא במסירות נפשם, מקנא בגבורתם ובעוז רוחם מול הפורעים מבחוץ ומול המשטינים מבפנים.

לתקן את המערכות זה תהליך ארוך שנים, אבל הלוואי שכל אחד מאיתנו יעשה מה שהוא יכול. מי שיכול יעזור בגופו, מי שיכול – בכספו, ואולי הכי חשוב – בואו לבקר בגבעות ובחוות, לראות במו עיניכם איך נראית חלוציות יהודית אמיתית. זה לא רחוק, זה לא מפחיד, פשוט הרימו טלפון לחבר מתנחל, ובקשו שיקשר אתכם למישהו שמכיר את הגבעות. חופש עכשיו, במקום לחפש אטרקציות בכל מיני מקומות, שימו ווייז ובואו לפגוש חיים מרתקים בסגנון אחר, ועל הדרך להפריך את הדעות הקדומות שאולי התגנבו לתודעתכם.

בואו ניתן גב לאחינו גיבורי הגבעות!

—

מרדכי קטן תושב הישוב נריה ועוסק בהייטק