על הסרט "המדרשיה" בשני משפטים: מוסד הדגל החינוכי של הציונות הדתית, "מדרשת נעם" בפרדס חנה, שהוקם בשנות הארבעים, דגל במשנה חינוכית של העברת כוח לחניכים, טיפוח עצמאות ויצירת מחזורים מגובשים בעלי גאוות יחידה. בתהליך ארוך שנים כדור השלג התגלגל וגדל ונוצרה בו מסורת רעילה של מתיחת גבולות מצד החניכים, עד נקודה בה הגולם קם על יוצרו והם אלו שאחזו בכוח למול חוסר האונים של הצוות החינוכי, שאיבד שליטה באופן מוחלט על המוסד.

לא הכל פוליטי

אנחנו חיים בתקופה של גיוס. קשה לפגוש משהו, וודאי סרט המעמיד במרכזו את אחד מעמודה התווך של תנועה פוליטית מחודדת ומשפיעה, מבלי שהמוח, העיניים והלב שלנו יהיו מגויסים "לצד שלנו". מי שדעותיו בימין יחפש לגונן על המדרשיה המדוברת ולמצוא פגם בסרט ומי שנמצא בשמאל לא יראה את תוצאותיה החיוביות המוצגות בסרט ויזדעזע עד עמקי נשמתו מכל הדברים המוצגים "שהיו עשויים לקרות רק במקום כה יהיר בעל תחושת עליונות (יהודית) כמו תנועת ההתנחלויות".

אולם הרוצים לעמוד ביושרה אינטלקטואלית יודו שלא מדובר בסרט על פוליטיקה, אלא בסרט על חינוך. אני מגיע מעולם החינוך הבלתי-פורמלי, מהזרם החינוכי (המשותף לימין ולשמאל) שתנועת הנוער מחנכת הרבה יותר מבית הספר; מהצד שרואה באנטי-ממסדיות כעצמאות ויצירתיות ובמרד נעורים כשלב בריא בהתפתחות ובגיבוש זהות; וכמובן, בכוחה של קבוצה ובהתאגדות, כמפתחת את כישורי המאה ה-21 ואת תפיסת הצדק, או לכל הפחות הדרך היעילה להילחם עליו. בקרבינו, אנשי החינוך האלו, המתח של חלוקת הכוח בין המורה לתלמידים ושאלת הגבולות, בין אוטונומיה (שלטון עצמי) לבין השגחה והתערבות משמעתית מצד עולם המבוגרים, חי ופועם בחוזקה.

מעל הכל, באותה היושרה, אם היינו יוצאים ללקט סיפורים על השבעות פרועות, אלימות ומשפילות היינו מוצאים לא פחות מהן בקיבוצים, בחברות הילדים ובמוסד השומרי.

הקיבוצים והציונות הדתית מעולם לא היו קרובים יותר: תחושה יוקדת של אליטה נבחרת, נערים שעל כתפיהן מונחות ציפיות מלחיצות ומוגזמות להיות לא פחות ממנהיגי העם היהודי, אתוס חלוצי שתובע חדשנות והמצאת הגלגל, זחיחות נוסח "יהיה בסדרית" משה דיינית ומרד כערך המועלה על נס. כל הדברים האלו הם החומר הסוציולוגי, האנגריה הנפשית, תת המודע הקולקטיבי שמוביל למופעי בעל הזבוב כפי שניתן למצוא בסרט ובהיסטוריה של מוסדות החינוך בתנועות הקיבוציות לאורך ההיסטוריה (כולל תנועות הנוער).

הכל פוליטי

אולם בהתבוננות מעמיקה יותר ניתן לומר באותה היושרה שיש בסיפור הזה בכל זאת משהו יוצא דופן. קשה לשים את האצבע האם מדובר בשוני איכותי או כמותי. כך או כך אם בחינוך הקיבוצי לאורך ההיסטוריה נחצו מדי פעם גבולות הטעם הטוב, נראה שבמדרשיה של שנות האלפיים גבול הטעם הטוב היה רק המתאבן לפני המנה הראשונה, העיקרית והקינוח.

ניסיתי לחקור במחשבתי את המקור הנעלם שאף על פי כן מבדיל אותה, ולמעשה את הציונות הדתית, מהזרם הקיבוצי (מלבד העובדה שבשנות האלפיים מדויק יותר לקרוא לזרם הקיבוצי "הזרם הבורגני הכפרי").

הסרט היטיב להביא לתוכו את המטען של תחושת הנחיתות של הציונות הדתית, שהתגלגלה עד מהרה לאנרגיה חתרנית, לעומתית: "כל מה שהם (האליטה החילונית) עושים, אנחנו נעשה טוב יותר". 'חובת ההוכחה' שחשו אנשי הכיפות הסרוגות הייתה בה משאלת לב לחתירה תחת התודעה החילונית ההגמונית והחלפתה. או לכל הפחות הצבת חלופה תורנית שוות ערך לה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

יהודה גליק באולפן סרוגים על הסרט המדרשיה (צילום: אשר רוט)

השילוב של 'חלוציות', שתכליתה להנהיג את החברה, עם 'חתרנות', שנועדה לחרוג ממנה ולהציב לה הגיונות חלופיים, הוא דווקא לא המצאה של הציונות הדתית. עוד בתנועת הנוער האירופאיות קראו לזה "אוונגרד" – הכוח שמבקש למרוד בחברה בכדי להוביל אותה. לסטות מדרכיה ובכך להשתייך אליה. לסלוד ממנה ובכך לחתור לשינויה. להיות מוזר, להיות אחר, להיות מנהיג מתוך השוליים.

אולם יחסיו של הקיבוץ אל המדינה והחברה הישראלית (כנראה טבנקין יצטער לשמוע את זה) היה לאורך שנים בודדות בלבד, אם בכלל, כשל אוונגרד. בשנותיו המעצבות של הקיבוץ הוא חיבק את היישוב העברי והיישוב חיבק אותו. הוא לא הרגיש אנדרדוג. הוא לא היה דחוי.

מרד הנעורים של הנוער הקיבוצי, הופנה באופן בריא כנגד חברת המבוגרים. המבוגרים מצידם היו שם בכדי להכיל אותו ובשביל לכוון ולשים לו גבולות רחבים אך יציבים. מה שיהיה כקולט ברקים משרה ביטחון עבור הנוער. ההורים בקיבוץ חשו אחדות עם המדינה ולא היו צריכים להשתמש בנוער כאמצעי אוונגרדי למולה.

לא כך בציונות הדתית.

היעדר השליטה המתמשך והמסלים שהיה במדרשיה הוא פרי של שיתוף פעולה משולש – נוער-צוות-הורים.

לא די בכך שהצוות החינוכי התמכר לסיפור שהוא רצה לספר על הנוער "שלו" ועל מדרשיית הפלא, גם ההורים שמרו על קשר שתיקה בכך שלא שאלו. הלפיד של המדרשיה, שהוכיחה שהנער הציוני-דתי מתעלה על זה החרדי ועל זה החילוני גם יחד, היה חייב להמשיך לבעור, גם במידה שישרוף את כל מה שבדרכו. הסרט, בחוכמה רבה, מביא לתוכו במידה מועטה  גם את העיוורון המכוון של ההורים במסגרת נאמנות שבטית בלתי מתפשרת. במקום שיש מוכנות לגלות את האמת היא מתגלה. אך נראה שלהורים רבים מאוד הסיפור על גדולתה של האבן השואבת של המגזר היה חשוב מן האמת.

הן הצוות החינוכי והן ההורים נשאו בתוכם את האנרגיה הלוהטת של האוונגרד. החברה הישראלית, ברובה, לא ראתה בסיפור החלוציות הציונית דתית של הקמת ההתנחלויות, כסיפורם של דגניה וכינרת. הדרך היחידה, כך היה נדמה, לזכות בהכרה האבודה הייתה להוכיח בכל מחיר שהם לא נופלים מהאליטה השובבה ההיא. אוונגרד בשיאו: להיאבק במדינה מתוך אהבה למדינה. להתעלות מעל החברה בכדי להתקבל בה כשווים.

כאשר עולם המבוגרים נזקק לנוער שלו בכדי לגבש את הזהות העצמית שלו ולנצח במאבקו האוונגרדי, הוא חדל מלהיות משקל הנגד שהנוער זקוק לו בקונפליקט הטבעי בו הוא מצוי של מרד נעורים ומתיחת גבולות.

קו ישר מחבר בין האנרגיה האנטי-ממסדית, האוונגרדית, של חניכי המדרשיה לבין האנרגיה הנחוצה להקמת מאחזים בלתי חוקיים באישון ליל כחלק מתנועת התיישבות שהממסד מחבק וסותר לה בעת ובעונה אחת. אם חברת המבוגרים בקיבוצים הפנימה עד מהרה שתפקידה, כשליחת העם היהודי בעניי עצמה, הוא להיות המבוגר האחראי, חברת המבוגרים בציונות הדתית מצויה הייתה במרד נעורים משל עצמה.

מעניין אם בעוד כמה שנים נוכל לומר שתהליך דומה של אימוץ פוזיציה אוונגרדית בקרב הציבור החילוני התרחש בקיץ 2023.

==

ראם שמואלביץ', מנחה בתחום בינוי קהילות, מחבר ספר המחקר "מידברן: יֵצֶר הטוב".