18 שנה לגירוש: על הכאב והתקווה של הפצוע מנצרים

איציק ואזנה נזכר בגירוש כאילו זה רק התרחש אתמול, באמתחתו ארכיון פורה של זיכרונות. הוא התגורר בגוש כ- 14 שנים. בתחילה התיישב בעצמונה ולאחר מכן עבר יחד עם משפחתו ליישוב נצרים עד ליומה האחרון של ההתיישבות, שם נולדו להם שבעה ילדים, האחרון ממש חודש לפני הגירוש, רמז לממשלה שהחיים ממשיכים למרות כף הבולדוזר המאיימת להחריב כל פינת חמד.

במהלך מגוריו בגוש, עסק בחינוך ושימש כר"מ בישיבה תיכונית באשקלון ובמקביל ניהל משק חממות, ומילא תפקידים במזכירות של היישוב. בתקופת הגירוש היה הדובר של נצרים.

"יש הרבה סיפורים" הוא מציין, אך זיכרון אחד הוא לא יוכל להשכיח מזכרונותיו. במהלך נסיעה משפחתית שגרתית, ארבה בתוך שיירת הרכבים מכונית תופת שהתפוצצה, איציק נפצע קשה בכף ידו ואיבד את עינו. "זה היה סיפור מכונן, אירוע שהעמיד אותי למבחן" הוא מספר. לאחר האירוע הנורא עמדו על כף המאזניים הערכים של ההתיישבות, האמונה אל מול המשך הנוכחות ביישוב. איציק ומשפחתו לא נרתעו, אדרבה משפחתו גדלה והמשק ביישוב צמח. שנה לאחר הגירוש כאקט סמלי, הצמיד בתעודת הזהות את שמה של נצרים לשם משפחתו (ואזנה – נצרים).

ההתנתקות – אם כל הבעיות

בימים ההם, בזמן הזה: החוויה הקשה מהפיגוע בעיני איציק היא כאין וכאפס לעומת ההתנתקות. "הגירוש עצמו באופן כללי יותר חמור ודרמטי מכל הסיפור של הפציעה. למרות שהייתי בבית חולים ובשיקום וכל מה שכרוך בזה. זה משבר ששומט את הקרקע שעליה אתה עומד. זה לא פציעה, אלא טלטלה כללית. זאת אומרת, אנחנו רק חלק קטן בסיפור הזה. בשבילנו המתיישבים זה איננו משבר אישי שלנו, זו טלטלה בקנה מידה לאומי.

ואזנה מחבר בין הגירוש לאירועים המתרגשים עלינו כיום ."אני חושב שמה שקורה מאז ועד היום, כל בתחום הציבורי והפוליטי, הוא ניזון מהדבר הזה, אני חושב שזה ממש שקוף. הטלטלה הזאת שמציפה את כל הבירורים הקשים והנוקבים, לגבי מה התיישבותנו בארץ, חזונה של המדינה והזהות היהודית שלה, הקשר בין חלקים בעם, הלכידות שלנו שעומדת למבחן כל הזמן. האמון של האזרח במערכות הכלליות, הפוליטיות, הממשלתיות, אני חושב שמאז הוא לא השתקם. לא רק אצלנו, אלא בכלל".

אנחנו היינו בחזית, חטפנו את זה ישר בפנים, ברמה הכי קיומית והכי אישית, אבל המשבר הוא הרבה יותר רחב. שרואים בעצם את האכיפה הבררנית לפי אלו שנאבקו בגוש קטיף מול אלו שכיום ברחובות. זה רק סימפטום אחד מתוך רבים לעומק של הבירור שנדרש פה".

"כל רגע של התיישבות ונוכחות הוא טעון מאוד ובעל ערך רב. השתדלנו, לא לוותר עליו. ויש פה איזה שהם קווים מקבילים, מצד אחד אתה נאבק, נמצא במערכה הפוליטית, הציבורית והתקשורתית וגם השלכות ביטחוניות שיש לזה. אבל מצד שני, אתה יודע שהמטרה היא להיאחז. בעצם כמו כל הסיפור שלנו פה בארץ הוא לפרוח, לשגשג ולהשתרש כשמסביב הכל גואש ומנסים להוביל לכיוון הפוך".

"לא כולם הבינו את זה, במערכות חשבו שאנחנו לא בעניינים, או מכינים איזה מצדה. איך יכולה להיות עקביות אידיאולוגית כל כך חזקה יחד עם חיים נורמליים ועם רצון להמשיך? אחרי הגירוש, גם כן קיבלנו החלטה משותפת להגיע לצעד הבא כמה שיותר מהר ושנישאר כולם ביחד". נצרים לא היה יישוב בין יישובי הגוש, אלא היה מקום יותר צפוני, קרוב לעיר עזה ומבודד. עד הסכמי אוסלו היינו קרובים לגוש בטבור, נוסעים בכביש אחד רבע שעה ומגיעים, אבל בעקבות הסכמי אוסלו סגרו את הכבישים והכל הפך להיות לדרכים עוקפות ועקלקלות. וכתוצאה מזה זה בודד מאוד את היישוב והוא נאלץ לתת מענה להמון המון דברים בתחום החינוך, תרבות, ביטחון, בריאות ובתעסוקה, ברמה שיישוב בודד לא אמור לתת".

"זה אתגר גדול מאוד, אבל ידענו שהנקודה שלנו זה לא רק לשרוד במקום או לעשות איזושהי הפגנה, אלא באמת לבנות חיים והיישוב כל הזמן גדל באנשים, במשקים ובבנייה, עד כמה שהיה אפשר עם כל הקשיים, זו באמת תקופה כזאת ארוכה, לא העלנו על הדעת שלא נמשיך ביחד, ממש כמו משפחה אחת מלוכדת".

הגירוש – רמיסת הדמוקרטיה

המראות מגוש קטיף מחזירות את איציק להסכמי אוסלו ולבחירות 96 שהימין היה בשפל לאחר רצח רבין. "עבדנו קשה מאוד אחרי 3-4 שנים של אוסלו וטרור, והתחילה כל המציאות הזאת שהתרחשה מול העיניים. חשנו אותה מקרוב, עמדנו בקו הראשון והשקענו מאמץ גדול מאוד לקראת הבחירות ההן שהיו נגד כל הסיכויים.

"בלילה, בטרם ספירת הקולות, התחלנו לשמוע את המדגם ואמרו ששמעון פרס ממשיך לקדנציה נוספת – אוסלו מקבל אישור העם והתקשורת עולצת" הוא אומר. כמו כולם גם הוא שיער באותו רגע שזו התוצאה הסופית. זה אסון הוא אמר לעצמו. "אך זה מה שעם ישראל רוצה, וכנראה שהולכים בדרך הקשה, ואנחנו חלק מזה". השלב הבא היה מבחינתו, שינוי התודעה בציבור למרות ההפסד של אותו הרגע. "תחושה של תבוסה שנגד כל היגיון, נגד כל המציאות שגלויה לעין, אבל העם בוחר ככה, ומה אני אגיד? אנחנו עם העם, בצרות שלו" הוא נאנח.

אך רבע שעה לאחר מכן החלו להגיע קולות האמת והתברר שהמדגמים טעו רבע שעה אחר כך הכל התהפך. "דברים קיבלו טיפה כיוון שונה. ואותו דבר בתקופת הגירוש. אחרי הכל בגירוש הייתה רמיסה של הדמוקרטיה בצורה נוראה. אבל התודעה העמוקה שהייתה לכולנו שהנה, אנו עושים פה מהלך לתוך משהו עמוק של שותפות, תחושה של ביחד".

"גם כששכבתי פצוע את ועשיתי את החשבון שלי על הפציעה וההתמודדות, התודעה הייתה שאנחנו חלק מהעם, גם שהוא עושה טעויות". איציק מציין שהם ישתדלו לשנות את התודעה, לטענתו הכל התערער. כשברקע נשמעות קריאות הסרבנים הוא אומר שצריך לבטל את ההתניה. "התודעה הבסיסית היא לכידות לאומית" הוא מדגיש וכל מה שמתערער כרגע בשיח, יש לתקן".

תפריט ידוע מראש

הסיקור התקשורתי סביב ההתנתקות לא תרם למורל הנמוך של המגורשים שגם ככה היה בתחתית. תושבי הגוש "זכו" לתקשורת עוינת. הנקודה הזו הצריכה מערך משומן מצד ההסברה של התושבים, "היינו צריכים לקבוע איזשהו קו התנהלות מול התקשורת", הוא מספר. לדבריו "ידענו שהכתבים שמזדמנים לסקר יישובים, הם באים עם תפריט ידוע מראש, רק מחפשים את השחקנים שימלאו את המשבצות".

"את זה שכועס, מתלבט ואת הערבי שנפגע במחסום וכן הלאה. ולכן היינו מאוד קפדנים בכללים של מי מדבר עם התקשורת, כיצד מתנהלים מולה, ואיזה מסרים חשוב לנו להעביר בכל תקופה".

"בהחלט זאת העבודה שככה השקענו בה. בתקופה של הגירוש עצמו. שבועיים לפני בערך, הגיעו כמה עיתונאים של הרשתות הגדולות, של ערוצי טלוויזיה, העיתונים הגדולים, והתמקמו ביישוב. חלקם בתיאום, וגם בלי. הם אמרו, שיהיה סגור וכולם יישארו בחוץ, אנחנו נמצאים, ונשדר מבפנים. כך נוצר מצב שבמשך שבועיים, הסתובבו בינינו צוותים, עיתונאים, שלא היה להם בעצם מה לדווח, משהו דרמטי מיוחד, החיים השגרתיים"

"דווקא אז גילינו, והם גילו, משהו שמאוד מפתיע. זאת אומרת, כשבן אדם נפגש עם בן אדם, המצלמות סגורות, אז נוצרת דינמיקה של התקרבות וידידות מאוד מפתיעה. באיזה שהוא שלב העירו לאחד הכתבים שם, תגיד, אתה מקבל מהם כסף על הדיווחים שלך?  הוא היה באיזה דירה של משפחה שעזבה, והוא מצא את עצמו מדי יום משקה את הפרחים בגינה שלהם".

העיתונאי שהפתיע: אינני מסוגל!

אין ספק שהתמונה הזו של אותו עיתונאי משקה את הפרחים עוררה את הרגשות האנושיים. "פתאום נופל האסימון, על מדברים פה – משהו הרבה יותר רחב, מאשר אירוע פוליטי שמצטלם טוב עם כמה מכות, פשוט דברים מדהימים" הוא אומר כתוכחה.

"אחד הסמלים בעיניי היה, שבבוקר יום הגירוש הגיעו צוותים מכל העולם והציפו את היישוב, ניסינו למנוע את זה. אמרנו, תראו, יש פה תכניות בינלאומיות כבר, את העיתונים הגדולים, ערוצי הטלוויזיה  הרדיו, הרשתות הגדולות. מדוע אתם הולכים להביא כל מיני עיתונאים לרגע שיבואו ויציפו, בשעה כל כך רגישה?. בהתחלה דיברתי על זה מירי רגב שהייתה דוברת צה"ל. אמרתי לה, תשמעי מה אנחנו מבקשים? שלא ייכנסו לפה! יש מספיק עיתונאים. הם יעבירו דיווחים, אין צורך בהצפה המלאכותית הזאת, היא הסכימה, אבל אחר כך הייתה עתירה לבית משפט, שמדובר באפליה וכדומה, וזה נמנע".

"ומה שקרה הוא שהציפו אותנו עיתונאים, עשרות, מאות, לא יודע כמה. ובבוקר, שעה לפני שהם מגיעים, מגיע אליי בריצה צלם עיתונות, שהיה אתנו בכל אותם שבועיים. הוא אמר לי, תשמע, מישהו כתב איזה גידוף על מגדל המים בכניסה ליישוב. הוא כתב "נאצי", "שרון נאצי". אולי זה מישהו מהאורחים או מהעובדים, תמחקו את זה מהר, כי ברגע שיבואו כל הצוותי הטלוויזיה יצלמו את הדבר הזה, וזה הכותרת של כל היום, וזה המסר".

איציק הופתע מדברי הצלם ופנה למזכיר היישוב שאחד התושבים ימחק את הכתובות: "אמרתי לעצמי, למה הוא לא צילם את זה בעצמו? עד שהוא בא ומזהיר אותי, צלם, רוצה כותרת, למה לא? הוא לא היה מסוגל!"

"הצלם אמר לי, תשמע, אני בשביל כותרות, בשביל לקבל את האייטם שלי, אני צריך הרבה דם ואקשן, אבל אני נמצא פה, אני רואה את התיישבות, ואני רואה את העוצמה הנפשית של כל מאוד מאוד האנשים שהיו שם, גם התושבים וגם כל האורחים, וגם כל הנוער שהגיע וכל מיני, אני לא יכול לעשות שהפרזנטציה של זה תהיה איזה משהו סתם, איזו מינה נימות חלולה כזאת".

זה מפתיע, שזה מה שאומר לך אחד הכתבים

"כן" איציק אומר. לטענתו הוא עדיין מופתע עד היום. "הוא אמר לי שבמקום לצלם בעצמו, ולעשות איזו כותרת או עמוד שער בידיעות אחרונות, הוא טען שזה לא יפה, ושהוא לא מצלם את זה. אני חושב שזה מרגש ויש פה איזו פתיחות מסוימת ככה, לא יודע מה קרה עם זה לאורך השנים, אבל זה היה אירוע מכונן, כל מה שקרה סביב הגוש. אני מדבר על זווית שלי, אבל העיוות שחולל את כל המהלך הזה של ההתנתקות והגירוש נחשף כעת, אני חושב, כשאין תירוצים, כשנשברים כל הכלים".

הגבורה לא נמדדת רק בשדה הקרב

בימים שבהם עולות הקריאות לסרבנות מצד טייסים ואנשי מילואים, איציק מבקש לחזור אחורה, ממש מן תמונת מראה לאירועים של 2005 ,בהם התחוללה ביקורת קשה כלפי התנהלות הצמרת הצבאית בתוכנית ההתנתקות. "הרמטכ"ל דאז, היום עומד בראש ההמרדה והסרבנות, זה פשוט מטורף. הוא אמר מנחישות לרגישות, ודן הראל שהיה אלוף הפיקוד, הגיע, כן, ושלא יהיו פה סירובים, יהיה פה כמו מין מיליטריסטיות ממלכתית כזאת ככה, מנופחת, והיום אתה רואה אותם, בוא נגיד, גיבורים בשדה הקרב, מן הסתם, בדרך לדרגות שלהם, גבורה לא נמדדת רק שם" הוא אומר.

ואזנה מוסיף: "גבורה נמדדת גם בחיים, בשגרה, בעמידה בניסיונות, ובדבר הזה, תושבי הגוש, ותושבי נצרים התגלו כגיבורים עשרת מונים. אנשים עם אופק, ראייה, אחריות לאומית, ערבות ולכידות, והביטוי הכי גדול של זה, הוא שרגע אחרי הגירוש, מה שעמד בראשם של האנשים – לאן ממשיכים הלאה, אחרי הדמעות".

ולאחר כל התלאות שעברו, השאלה הנשאלת איך ממשיכים קדימה. לדבריו, "אנחנו לא רוצים לשקוע בבעיה, אלא להיות חלק מהפתרון, ואנשים חיפשו התיישבות חדשה, גרעינים תורניים, פרויקטים מזנים שונים כל אחד באשר מתאים לו. אבל היה בהחלט חיפוש כזה, שאני חושב שהשפיע לא רק על תושבי הגוש עצמם, אלא גם הרבה מעגלים שהיו קרובים למאבק. ובכל התקופה הייתה הכרה כזאת, שיש פה איזו בעיית עומק שצריכים להתחיל לתקן אותה, כל אחד ניתח כפי שניתח, ופעל כפי שפעל, אבל הדחף היה לתקן".

"למרות הגירוש – אנחנו רק בתחילת דרך"

נצרים פונתה בישורת האחרונה של המהלך, "התכנסנו לתיאומים וברקע שמענו כבר את כל מה שקורה עם החבר'ה במלונות, אנשים הסתובבו שם על מזוודות ואנחנו ישבנו עדיין בתוך הגוש, שומעים את ההדים ויודעים שמחר זה יום האחרון ופתאום הכתה בי ההכרה שאנחנו האחרונים פה. המדינה בכלל לא נערכה לטפל בגירוש ובפשע שהיא חוללה"

בתום הראיון איציק מתאר תחושה של אמונה בדרך, למרות כל המכשולים שעבר. "נזכרתי בשמשון, שעמד בשערי עזה וכל השערים על כתפיו והוא לבד. שלחתי הודעות לחברים שונים, ישבנו ממש  לבד ושערי עזה על כתפינו ושאלנו לאן ניסע. זה היה שיקוף של התחושה הכללית, לא יכול להיות ש- 35 שנות התיישבות שיושבות על מאה שנות ציונות שכללו מראשיתה התיישבות ומאמצים בחבל עזה עוד מימי העלייה הראשונה ואלפי שנים של היסטוריה, נוכחות, וקהילה בעזה שהוא סתם יום אחד יימחק ואנחנו נחסל אותו."

"זו הייתה התחושה השלטת והתשובות שקיבלתי היו ברוח הזו, מכל מיני אנשים שאנחנו ממשיכים, המשבר אדיר, אבל אנחנו לא בסוף הדרך, אולי באמצע ואף בהתחלה, אך יש לנו עוד הרבה מה להגיד".