האזינו לשיחה עם הסב השכול (באדיבות רדיו קול ברמה)

[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2014/07/בקשתו_של_בסבא_.mp3]]]

בדמעות עלה לשידור הבוקר סבו של הנער גיל-עד ז"ל, אשר אמש נמצאה גופתו יחד עם נפתלי פרנקל ואייל יפרח, זיכרונם לברכה. "מאד מאד קשה היה לשמוע את הבשורה המרה שנפלה עלינו ועל כל עם ישראל ועל כל המשפחות, שנכדינו, ילדינו אינם בחיים", אמר עזרא שער. "מאד מאד קשה. אני רוצה לומר שעוד הייתה לנו תקווה כאנשים מאמינים, הייתה לנו תקווה, מבחינה אמונתית היינו משוכנעים שהם בחיים ושהם יחזרו בחיים אבל אי אפשר בלי לחשוב על הרציונאל אחרי תקופה של 18 ימים יש אי וודאות היכן ומתי ואיפה. גם על האופציה הזאת חשבנו. זה קשה מאד לכולם, לילדים שלי, לנכדים ולכל עם ישראל. עם ישראל היה חזק, דיברנו על הכוח של התפילות. למרות זאת אנחנו מאמינים בבורא עולם שינקום את נקמתם, שינקום בבני העוולה האלה ויקבלו את מה שהם עשו לילדים שלנו. ואני מאמין, גם בכוחו של צה"ל(…). לנו קשה, קשה מאד, אני רק מבקש, אנחנו משפחה שכולה, כי אחי נפל במלחמת שלום בגליל, ב-ב' בתמוז, ואתמול היה ב' בתמוז, 32 שנים שאחי נפל במלחמת שלום הגליל. ואת הבשורה שמעתי לאחר שחזרנו מבית העלמין. קשה מאד. קשה מאד".

לביא: "איפה זה תופס אותך אתמול? מי הודיע לך?"

שער: "אני הייתי בתפילה אחרי האזכרה שהייתה ב-18.30 בבית העלמין הצבאי. אחרי האזכרה הולכים להתפלל מנחה. נכנסתי להתפלל מנחה ושמתי את הפלאפון על רטט. לאחר היציאה מהתפילה אני מסתכל וחשכו עיניי. אחד החברים כותב לי "שמעתי מאל ג'זירה שהנערים לא בין החיים. התמוטטתי. עליתי הביתה ושאלתי את אשתי 'האם שמעת משהו' והיא אמרה לי לא. אמרתי לה תפתחי (את הטלוויזיה), אמרה לי 'מה קרה?'. 'תפתחי את הטלוויזיה!'. פתחה ולא אומרים כלום אחרי חמש דקות מתחילים לומר 'מחפשים, מחפשים, מחשפים'. כך נודע לי על מות יקירנו".

לביא: "לו אתה, עזרא, משמש היום בתפקיד שר הביטחון  ואתה אמור לקבל החלטה. איזו תגובה ישראל צריכה להגיב בעקבות האירוע?"

"אומר לך את האמת, אני לא מקנא בשר הביטחון ובקבינט. הם יודעים טוב מאיתנו. יעשו את מה שהם צריכים לעשות. אני סומך עליהם. אני שנלחמתי במלחמת ששת הימים, יום הכיפורים, התשה, איש שריון, הכל… אני לא אביע את דעתי ולא אני קובע. קובע האדם האמון על הנושא הבטחוני וזה שר הביטחון וקבינט, הם יקבעו כיצד לפעול. אבל צריך לפעול בזמן הנכון, בעיתוי הנכון, לפגוע בבני העוולה האלה שעשו את המעשה הנבלה הזה, לתת את המכה צריך אבל בזמן ובעיתוי. אני לא אומר מתי, היכן ואיפה. זה תפקידם".

בהמשך אמר הסב השכול בדמעות קורעות לב: "אני רוצה לחזק את משפחת יפרח, את משפחת פרנקל ואת בני בכורי אופיר. שיהיה להם כוח! שיהיה להם כוח לעבור את הימים הקשים האלה".

על נכדו סיפר: "גיל-עד נולד כבן שני, אחותו שיראל גדולה ממנו בשנה שנתיים. השני נולד לאחר מכן נולדו לו עוד ארבע אחריות. הם היו שישה במשפחה, גיל-עד בן יחיד ועוד חמש אחיות. גיל-עד ילד מחונן, חייכן שנולד עגלגל פנים, איך אומרים "הראש דיי פרח" מה שנקרא. לחיים עגולות. נחמד. גדל ולמד בטלמון והמשיך בישיבת מקור חיים בגוש עציון שהיא ישיבה טובה מאד, העילית שבציונות הדתית. קשה לי לומר "היה", עד אתמול אמרתי גיל-עד… נרשם לחמש יחידות: תנ"ך, עברית, מתמטיקה, ביולוגיה, אנגלית… מחונן! מחונן! ובדרך כלל למחוננים יש קצת בעיות חברתיות והוא בדיוק הפוך. היה לו הכל. היה חברמן, אבל לטייל, לעזור, להפעיל. כל אירוע במשפחה הוא היה מארגן בצורה המדויקת והמדוקדקת ביותר, את בת המצווה של אחותו.. היה גם מדריך בבני עקיבא ועופרים(…). היה ילד, בחור משכמו ומעלה… קשה, קשה, קשה(…). יש לי בקשה, בקשתו של הרב קנייבסקי: להמשיך ולהתפלל. אומנם הבנים לא בחיים אבל להמשיך להתחזק באמונה ובתפילות. זה יכול לעזור לנו לא רק מבחינה כללית אלא מבחינה אישית".

על נושא ההלוויה אמר: "עדיין לא יודעים מתי תהיה הלוויה. אני ביקשתי ואני מבקש גם דרכם שהנערים יקברו, זוהי בקשתי וללא התייעצות עם הבן שלי והמשפחה,  לפי בקשתי ואני חושב שאפשרי הדבר, שתהיה להם הלוויה ממלכתית ולקבור אותם בהר הרצל בחלקה הצבאית. הם חיילים היו! חיילים של מדינת ישראל. הם לא הלכו לשווא. זוהי בקשתי מהקבינט".