לרגל שידור הסרט המדרשיה – היה היה בית ספר בכאן 11, התארח בוגר מדרשיית נעם בפרדס חנה, חבר הכנסת לשעבר יהודה גליק באולפן סרוגים, כדי לדבר על המוסד בו למד.

גליק בוגר מחזור ל"ה מסיימי שנת 1983. "בי"א היינו בפינוי ימית, בי"ב היינו במלחמת שלום הגליל", איתו במחזור למדו הדיינים הרב ישי בוכריס והרב אריאל אדרי, השדר יעקב ברדוגו, הרב שמרלינג מישיבת בית אל, חתני תנ"ך, פרקליטים, רופאים ועוד.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

יהודה גליק באולפן סרוגים על הסרט המדרשיה (צילום: אשר רוט)

אלמנט המשמעת היה פחות עקרוני במדרשיה

אני לא הייתי בשנים האחרונות של המדרשיה, אבל אפשר לומר שבמובנים מסוימים הקדימה את זמנה ובמובנים מסוימים היא התנפצה אל קרקע הזמן והמציאות. הרב יגל וישראל סדן באו להנחיל רעיון שהיה חדשני באותם הימים – פחות משמעת יותר אמונה בתלמיד. זה אומר שאם היית תלמיד והיה לך ויכוח עם המורה – אז עדיף לך ללכת לרב יגל כי הוא יתמוך בך ולא במורה. הוא האמין מאוד בתלמידים. הוא נתן להם כוחות להאמין בעצמם ולכן היה גיוון מאוד גדול מבין הבוגרים.

היה גם גיבוש חברתי ועמידה של הביחד. היום זה מאוד פשוט, אבל אז באותם הימים זה לא היה. אלמנט המשמעת היה פחות עקרוני במדרשיה. עם השנים, החירות והחופש נוצלו, ולא היה מי שישים את הברקס ואת הגבולות, וזה הגיע למקומות של נזק ואלימות.

ואת זה אנחנו רואים בחלק השני של הסרט, בשלהי התקופה של הרב יגל.

הרב יגל לא באמת עזב את המקום, גם כשהוא העביר את השרביט לאחרים, הוא עדיין היה שם, ואולי זה שרש הבעיה.

המדרשיה התחילה כישיבה התיכונית הראשונה בישראל, אמנם כפר הרא"ה קדם, אבל אז לא היו שם לימודי תיכון. ולכן היא לא נקראה ישיבה אלא מדרשיה. המטרה הייתה למשוך את עמך ישראל לבוא ללמוד תורה. האמונה בתלמיד הייתה מאוד חזקה וזה הוכיח את עצמו.

בעצם זה שוכפל אחר כך לעשרות מוסדות בישיבות התיכוניות 

הרעיון הזה של חצי יום ישיבה וחצי יום תיכון, כל זה התחיל במדרשיה. עם השנים, כמו שאני אומר, הרב יגל הלך והזדקן, וגם הדורות הלכו והתגברו. אם האבא סיפר לבן שלו 'אנחנו הבאנו חמור להצגה של פורים' אז הבן כבר רוצה להביא אוטו, ואם הוא הביא אוטו אז הוא יביא מסוק. גם בנושא של ההפגנות, היה לגיטימי שמפגינים פעם בשנה, זה היה לגיטימי כל עוד שהיה גבולות, ועם השנים הגבולות נחצו. וזה מה שהסרט הזה אומר.

מי שעשו את הסרט על המדרשיה – אוהבים את המקום

אני בתור צופה, היה לי קשה. אבל התחושה היא שהאנשים שעשו את הסרט אוהבים את המקום. יש משהו נחמד שצוות חינוכי גם קורץ עין ויודע לצחוק, אבל באיזה מקום צריך לשים לזה גבולות. ובשנים האחרונות שמו פחות גבולות.

מוסד הישיבה התיכונית הפנימייתי שהיה פעם דגל, הלך ונעלם, והיום רוב התלמידים הסרוגים לומדים במוסדות לא-פנימתיים

אין ספק שזה דבר בריא שאדם יקבל את החינוך מהאבא והאמא. הפנימייה ניסתה לתת את זה, אבל יש בזה דבר טוב שחוזרים למבנה של הבית. שהאבא הוא זה שמקרין. אבל כמובן שאם האבא והאמא לא בבית, יש בזה טעם לפגם. המדרשיה נתנה מענה למי שלא תמיד היה לו שולחן שבת וזמירות ותפילות בבית.

איפה היום אתה יכול לראות את הרוח הזו של המדרשיה, במוסד סרוג?

המדרשיה זה פיל גדול, במובנים מסוימים 'מקור חיים' נותנת את האמונה בתלמיד. אבל הסכנה היא שגם בוגרי המדרשיה הם מגוונים, והיו בה גם קצוות גם חרדים וגם טייסים. הגרעין המרכזי של המדרשיה, 60% נשארו בזרם של הסרוגים וגם אלה שלא נשארו, בהחלט הושפעו.