חשבתי על מה לכתוב השבוע. עוד תובנה של חיים-על לימוד תורה ויחס לחרדים…? או אולי עוד איזה מאמר על סיפורי דייטים…? מתחיל לכתוב אבל משהו עוצר אותי,לא נותן לי להמשיך, פשוט לא יכול.

מרגיש עם עצמי קצת מוזר בימים האחרונים, קצת לא שייך, כאילו אני צופהבכל המתרחש פה מהצד.. אומה שלמה עוצרת, מתפללת, מייחלת לשחרור נערים שנחטפו בידי מחבלים אכזרים, ואני? איפה אני? איפה המחשבות שלי…? מה, המשכתי את החיים הפרטיים?

כל פעם אני מתפעל מחדש – איך בעיתות של צרה, מצוקה, קושי – קורה פה משהו מדהים, משהו מאחד – בדיוק כמו מה שמתרחש פה בימים אחרונים – חטיפה, שלושה נערים, ממקומות שונים המשתייכים לציבור מאוד מסוים…אך למרות הכל, המקרה הבלתי נתפס הזה עושה פה משהו נדיר- חוצה מגזרים, שוזר אומה מחדש, מאחדת את הקרעים שלכאורה קיימים… דתיים וחילונים ביחד ליד האבנים- נושאים תפילה לריבון העולמים.

פתאום כל הסכסוכים עומדים דום, משתתקים, ופשוט נעלמים…

כאילו חוזרים לנקודת ההתחלה, לפני הוויכוחים, השסעים, הפערים, השוני בין האנשים ונזכרים בשורש שקיים בכולנו,בבסיס המשותף -באומה,בעם…באנשים קטנים שיוצרים אומה אחת גדולה, שברגעים כאלו הופכת להיות מעין משפחה, מאוחדת ושלמה.

להיות מקושר, להיות שייך, להרגיש חלק – מאומה, מהמשפחה הגדולה הזאת הנקראת 'עם ישראל'- להיות חלק מהמעגל, אולי רק בתור נק' מהמעגל, אולי רק בתור עוד פרט שולי, נספח – אדם פשוט שנושא תפילה קטנה עבור שחרורם אבל עדיין, אני חלק… אך לא חלילה מנותק.

הלוואי שבעז"ה נזכה להיות מקושרים, באמת.