מאמרו של פרופ' ארז צפדיה נפתח בתחזית קודרת לפיה התיקון לפקודת האגודות השיתופיות העוסק בוועדות הבין מוסדיות (שכונו בעבר ועדות קבלה) עתיד להגביר את הדרת המזרחיים. נראה כי כותב המאמר, חושב שאין זכות קיום לקהילה בעלת מאפיינים, צביון, והוואי ייחודי, ועוטף את דעותיו ואמונותיו בדמוניזציה על מנת לפגוע במאמץ של הממשלה לגרום לפריחתם של הנגב והגליל, ולהביא לפתרון משבר הדיור.

צילום ארכיון: יונתן זינדל/פלאש 90

פרופ' צפדיה כמובן לא נותן לעובדות לבלבל אותו, והוא מדלג במאמרו בין תאוריה, בה הוא חוזה את שעתיד לקרות אם יעבור תיקון החוק, לבין טיעונים פוסט מודרניים שעוסקים בצורך להסתיר את עמדותינו הציוניות. וכן, המציאות היא נקודה טובה להתחיל בה את הדיון על החוק המוצע. מחקר שערך מרכז המועצות האזוריות לקראת דיון שנערך בכנסת במהלך שנת 2017 העלה כי 97.5% מהמועמדים שהגיעו לוועדות הקבלה התקבלו לישוב בו ביקשו לקבוע את ביתם. במחקר לא נמצאה עדות להדרת מזרחיים.

ניתן להניח שאם אלו הם אחוזי הקבלה באותן ועדות קבלה, הרי שהתחזיות הקודרות של פרופ' צפדיה לא התממשו מאז תוקן החוק בשנת 2011, ולא יתממשו בעתיד גם לאחר הרחבת החוק שמקודמת כעת. אולם, כפי שכתבתי, למה לדבר על המציאות אם אפשר להביא מחקרים שנערכו לפני למעלה מעשור, בתקופה שקדמה לחקיקת החוק? הכה את המתנחלים, ועל הדרך תלבה את שיח השנאה והקיטוב בעם.

ובכל זאת, למה נצרך התיקון? ובכן, ישובים קהילתיים בנויים על חוסן קהילתי. החוסן נבנה מהלכידות הקהילתית, ה"ביחד". אותה תחושה שנוצרת בין אנשים שנושאים בליבם אותו סט ערכים, אותן שאיפות, ואותה מחויבות לערכים מוסכמים. אין המדובר על קבוצה סגורה שלא נתקלת באנשים השונים ממנה. מציאות כזו כמעט ולא מתקיימת בישראל. גם אנשים שמתגוררים בישוב קהילתי פוגשים אנשים שסט הערכים שלהם שונה מסט הערכים בו הם מחזיקים במקומות העבודה, בסופר ובקופת חולים. ועדיין, גם היום הלכידות החברתית חשובה בייחוד לישובים המצויים בפריפריה, בהם נדרשים התושבים לתמוך איש ברעהו בסיטואציות רבות בחיים.

עם גדילת הישובים, ובשל המגבלה הקיימת על קיום ועדות קבלה עד לישובים המונים 400 משפחות, נאלצו ישובים רבים להחליט האם הם בוחרים לגדול ולוותר על הזכות לשמור על קהילה, או לשמור על הקהילה ולוותר על היכולת להתפתח ולגדול. ורבים מהם בחרו לשמור על הקהילה ולוותר על היכולת לגדול.בנקודה הזו כדאי לשאול, מהו הערך המקודש שבשמו נקבע מספר המשפחות המקסימלי לקיום ועדת קבלה על 400 משפחות? ובכן, ערך כזה אינו קיים.

יישוב בגליל העליון (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

טרפוד תיקון החוק יביא לקפיאת ההתיישבות הכפרית

מדובר במספר שרירותי, שנגזר מגודל היישוב המקסימלי שאושר בגופי התכנון בעת חקיקת החוק. ומה אם יקדמו רשויות התכנון תוכניות במסגרתן יוכלו הישובים לקלוט מספר גדול יותר של משפחות? ובכן זו המציאות התכנונית בה מצויה מדינת ישראל. בימים אלה שוקדים גופי התכנון על קידום תוכניות לישובים קהילתיים בנגב ובגליל שיוכלו לקלוט עד 3,000 תושבים. התוכניות הללו משתלבות במדיניות הממשלה להרחבת ההתיישבות בנגב ובגליל. הגדלת ההתיישבות נחוצה בין היתר לאור צפיפות האוכלוסין ההולכת וגדלה באזור המרכז.

הצורך בפיזור אוכלוסין מסתדר גם עם תפיסתה הציונית של הממשלה. "בנגב יבחן העם בישראל" – קבע דוד בן גוריון. אולם היום אמירה מעין זו מהווה אמירה גזענית. חשיבות ישוב הנגב והגליל הינה ביצירת אזורים נוספים פורחים ומשגשגים, כאלה שיאפשרו חיים מלאים גם למי שלא מתגורר במרכז הארץ. קידומו של החוק, יחד עם פתרונות נוספים שמקדמים בימים אלה משרדי הממשלה עתידים לייצר פתרונות למשבר הדיור, לעודד מעבר לנגב ולגליל, ולהביא רווחה גם לתושבי הפריפריה שמצבם הכלכלי לא שפר עליהם.

ניסיונות לטרפד את תיקון החוק יביאו לקפיאת ההתיישבות הכפרית, ולהעמקת משבר הדיור. ודבר אחד ברור – לתיקון החוק אין דבר וחצי דבר עם הדרת מזרחיים.

***

שמואל שניידר משמש כיועץ שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות ח"כ אורית סטרוק (הציונות הדתית)