האלימות גוברת: לפיד וגנץ, לא תוכלו להגיד שלא ידעתם

זה כבר הפך לעניין שבשגרה, שכולם מצפים לו וכמעט שלא מתרגשים מזה – חבר כנסת או שר מגיע לאירוע ציבורי ומותקף על ידי מיעוט קולני ואנרכיסטי.

ההישג של המחאה היה ביכולת לשכנע המונים לצאת מהבית שבוע אחרי שבוע, בכל רחבי הארץ, וליצור תחושה של מחאה עממית רחבה, אותנטית – עד שראש הממשלה נכנע ועצר את החקיקה המשפטית.

הקפאת החקיקה בכנסת הורידה משמעותית את היקף המחאות ואת מספר המשתתפים בה, ולמעשה כעת נותרה בה רק אותם מוחים שכבר שנים מפגינים נגד נתניהו, עוד מימי הפגנות בלפור.

מפגין ניסה לתקוף את ברקת במהלך ביקורו בבוסטון

אין גבול למחאה

אז המחאה התכווצה ואיבדה גובה, ומובילי ההתנגדות לממשלה החליטו לפנות לאפיק חדש – אלימות אישית ורדיפה יומיומית נגד אנשי הקואליציה.

אין כנס בלי התפרעות של כמה מתנגדים לממשלה, כל יום מופצים תיעודים של מוחים עטים על חבר קואליציה בצעקות והתקרבות פיזית מסוכנת, שמאלצת את הפוליטיקאים בימין להסתובב עם אבטחה צמודה.

גבולות המחאה לא נעצרים בנתב"ג, וגם באירועים חגיגיים וביקורים ברחבי העולם מופרעים ע"י קומץ ישראלים יורדים, שנזכרים פתאום בקשר שלהם עם המולדת שלהם לשעבר.

והשיא השבוע – חילול אנדרטה לזכרו של בנציון נתניהו ז"ל – אביו של ראש הממשלה – שלמרות חריגותו, לא זכה לגינויים מצד שמאל.

וראשי האופוזיציה? שותקים ומגבים את המחאה שנהיית אלימה ומסוכנת מידי יום. החשש של יאיר לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן ומרב מיכאלי משולי מחנה השמאל כל כך חזק, שהם פשוט לא מסוגלים להגיד את המובן מאליו – גם למחאה מוצדקת יש קו אדום.

לפיד שולל את אלימות המפגינים ומאשים את רוטמן

לפני שיהיה מאוחר

האווירה הרעילה נגד חברי הקואליציה ושרי הממשלה מחלחלת, ומספיק מפגין אחד שייקח את האזהרות על "קץ הדמוקרטיה" ברצינות מידי ואז יהיה מאוחר מידי.

ראשי מפלגות האופוזיציה לא יכולים יותר להפנות את הראש לצד השני ולהימנע מגינוי ההתנהגות המסוכנת של חלק מהמחאה.

וכן, גם אם מדובר בשוליים, הרי שהם הולכים ומקצינים, וצירוף המילים "רצח פוליטי" לא נשמע מופרך בתקופה הזו.

האחריות המנהיגותית מחייבים את ראשי האופוזיציה לנקוט עמדה ולדרוש להוריד את הלהבות ולקרוא לראשי המחאה להירגע, לפני שיהיה מאוחר מידי.